על השער של גיליון מאי של המגזין הארפר'ס בזאר (בגירסתו הבריטית), שיוצא לדוכנים ביום שני, ה-2 באפריל, שרועה מעצבת האופנה, ויקטוריה בקהאם, והציטוט המוביל לכתבת השער, מדבר עלהמלכה ויקטוריה שכובשת מקום של כבוד בצמרת האופנה.

 

עד כאן, הכל טוב ויפה, ואין ספק שמקומה של בקהאם - שהפכה מחמישית לא משמעותית בהרכב המוסיקה המצליח ספייס גירלס לאייקון אופנה של ממש – מובטח, והיא ראויה לקצור את המחמאות שהיא אוספת בשנים האחרונות על התקדמותה המטאורית בעולם האופנה, מחמאות שבאו לידי ביטוי בפרס מעצבת השנה של עולם האופנה הבריטי שקיבלה השנה בהתרגשות רבה (designer brand of the year).

אבל, כנראה שהמחסור באוכל מזין סוף סוף נתן בויקטוריה בקהאם את אותותיו, אחרת, לא ניתן להסביר את הראיון שנתנה למגזין, ובו סיפרה כי כשהיא מעצבת, הדמות שיש לה בראש היא של לנשים ממוצעות, כלומר, מידה 44.

 

איך לומר, כשקוראים את המכתבה, מרגישים פיזית באות ארג את המוח מנסה לעצור, חריקת בלמים, רוורס, ו-מה? ויקטוריה בקהאם, האנורקסיה בהתגלמותה, שמידתה שואפת לאפס, וגם זה אחרי יום שהיא התפוצצה מרבע תפוח, חולקת חוויות הזויות ומדמיינת שהיא מעצבת לאישה הממוצעת? האם היא איבדה את שפיות דעתה?

בקהאם "מתוודה" בראיון על הקשיים שחוותה במהלך ההיריון האחרון, עם בתה הארפר סבן, למצוא בגדים לכרסה התופחת, וכתוצאה מכך החליטה שהבגדים שהיא מעצבת, ישמשו את האישה הרגילה.

גם אם האישה הממוצעת, מידה 44, לא תאכל שבוע ותצליח להידחס בקושי לאחת השמלות היותר רפויות של בקהאם, עדיין, העיצובים שלה מתחילים בסכום "הממוצע" של אלפי דולרים ומרקיעים אל על. האם האישה הממוצעת יכולה להרשות לעצמה להוציא משכורת רבעון על שמלה? לא הבחורות הממוצעות שאני מכירה.

 

כדי להוסיף נופך צילומי לדבריה של בקהאם על נשים ממוצעות, ואולי כדי לנסות ולשנות את הדעה הרווחת על ויקטוריה, התמונות שליוו את הראיון למגזין היו בסגנון שנות החמישים והשישים ונערות הפין אפ של התקופה, כמו מרילין מונרו ואליבזת טיילור. הנשים היפות והסקסיות האלה, ששידרו חמימות, רוך ושפע בכל אספקט של אישיותן, נראות כמו האנטיתזה של בקהאם, שניסתה בכל מאודה להיראות מלאה, אבל גם אמן הפוטושופ הטוב בעולם, לא באמת יכולה להוסיף ולו אחוז שומן אחד לעור ועצמות מהם מורכבת האישה.

בקהאם הצטלמה עם בגדי ים של רוח התקופה, ובאמת, היא יכולה לתת לעצמה קרדיט כי מידת החזיה שלה אולי משתווה לזו של מרילין מונרו, רק שאצלה הניפוח הוא מלאכותי, ושאר הגוף לא עומד בציפיות או בנטל.

בכנות, אני נהנית להסתכל על עיצוביה של בקהאם כמו אחרונת חובבות האופנה. הקוים הנקיים, הגזרות הישרות, וכן, גם ההידור והידיעה כי מדובר בדברים שאין ידי משגת. ולכן, כשמישהי כזו מנסה "לרדת אל העם", אני מוצאת בדבריה משהו פוגעני בהרבה מאשר הנטייה שלה לעצב למידות 0-2.

הרי האישה הממוצעת, זו שמידתה 44, לא מתקיימת על תזונה של דיאט קולה ופולי סויה כפי שאת סיפרת על עצמך לא פעם. האישה הממוצעת לא נשואה לאחד משחקני הכדורגל היפים והמצליחים ביותר של דורינו, והשווי המשתוף שלה ושל בעלה הוא יותר מ100 מיליון לישט. זו לא האישה הממוצעת, ואם כן, אז איפה אני בסיפור הזה.

למעשה, הניסיון של בקהאם לרדת אל העם מביך כמעט כמו הניסיון שלה להצטלם בפוזות חושניות, וניתן רק להניח את עולם הדימויים שפרש בפניה הצלם, בניסיון נואש להוציא ממנה תגובה חמה, שלא לומר "הי ויקטוריה, תדמייני המבורגר, סליחה, נבטוטים".

 

אני ממליצה בחום לגברת בקהאם, שכינויה בתקופת הספייס גירלס היה פוש (posh) הוא ביטוי ליוקרה ומותרות, להיצמד לדימוי הזה, הוא עובד בשבילה. כי אני, האדם הממוצע, גם במידה וגם בהכנסה, ממש לא רואה אותך בתור המעצבת שלי. ולמען האמת, אל תטרחי.

תגיות