דנה פרימן, הרבנית רבקה שמעון ואימהות בעד הרב מוטי אלון- הטוב, הרע והמכוער
טוב
דנה פרימן בעד אחוות נשים (או משהו כזה)
זוגתו של אסף אמדורסקי מכה שוב. טרם החלטתי אם מדובר בפרובוקטורית בשקל או בקול חדש ומסקרן שמאתגר את החשיבה; לצורך הדיון אלך על האפשרות השנייה. כך או כך, דנה פרימן העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את הסטטוס הבא: "אני אוהבת אנשים צנומים או אתלטיים עם גזרות מושלמות – שומן זה עידוד למחלה וחוק הפוטושופ יחד עם כל הממורמרות והלא מרוצות מעצמן יכולים לקפוץ לי. נמאסתן, ממורמרות, הקנאה העבירה אתכן על דעתכן".
עוד ב- Onlife:
- הזוג שפיצח את סוד האושר של המשפחה הישראלית
- קפה עם מלכת הדראג של ישראל: "יש המון סלבס בארון"
- כמו מילה קוניס: 4 אופציות למראה הוליוודי שאפשר להשיג בישראל
כהסבר מפרטת דנה פרימן הדקיקה שבחרה בכוונה בסגנון מתריס כי נמאס לה שנשים שופטות אחת השנייה (ואותה בפרט) על פי משקל הגוף ובמושגים בהמיים של חוסר "בשר" ו"חמוקיים", במקום פשוט לזרום עם צורתה הטבעית של כל אישה באשר היא, כי גם אם את רזה באופן טבעי זה לא אומר שדמך מותר.
הממורמרות יכולות לקפוץ לה. הסטטוס של דנה פרימן בפייסבוק (צילום מסך)
מה אומר? יש בזה אמת מסוימת. לדעתי הכל בכלל מגיע מהפרעת אכילה מנטלית שכולנו סוחבים כבר דורות, מאותו צורך הישרדותי שפיתחנו כעם בסכנת הכחדה תמידית- אלה שאומרים לך "תאכלי משהו" ומתכוונים "תאכלי משהו יא יצור שדוף, את לא היית שורדת אצל הנאצים", ואלה שאומרים לך "את תהיי מהממת אם תרזי!" ומתכוונים "שימי נעלי ספורט, פרה, הנאצים תיכף באים לרדוף אחרינו".
מכל מקום, צריך פשוט לזכור דבר בסיסי: גברים ונשים באים במגוון צורות, וכל עוד הגוף אינו שמן או רזה בצורה חולנית (לרוב ההבדל ברור גם לעין הבלתי מקצועית), זה בסדר גמור. ענייני אסתטיקה ממילא הופכים שוליים מאוד כשמסתובבים עם בריאות דפוקה עקב עודף או תת משקל רציני, וכדאי לטפל בזה פשוט כדי לשפר את איכות החיים, לא כדי לרצות את הנשמות הטובות שתמיד יהיה להן מה לומר. ואם הכל בסדר ובגבולות הנורמלי, למי לעזאזל אכפת? בואו נפסיק כולנו להיכנס לסרטים בגלל אוכל, אלוהים יודע שיש לנו כל כך הרבה סיבות אחרות.
רע
רבקה שמעון מפספסת את הפמיניזם
טרם התאוששתי מהמאמר הקודם של רבקה שמעון, אייקון מקומי של הדרכת כלות ושדכנות, בנושא "שחרור האישה מבלבל נערות צעירות שמסיחים את דעתן בלימודים מיותרים של מתמטיקה ואנגלית במקום להכין אותן לחיי זוגיות ואימהות" (חפשו בגוגל אם מעניין אתכם, חומר טוב), והנה גם היא מכה שנית (שלישית, עשירית, מי סופר), הפעם תחת הכותרת "הסרטון של אייזנר- מתנה ליום השואה". שם היא מסבירה, פחות או יותר, שהכאפה שהוריד סא"ל אייזנר בעדינות עם הרובה שלו ללסת של מפגין מחו"ל, היא שינוי מרענן מאוד בנוף של דמות היהודי המתקרבן והמוכה שהתרגלו לפמפם לנו למוח ושבה התאהבנו כל כך עד כדי חוסר יכולת להשתחרר.
כדוגמה היא משווה למקרה נשים מוכות, עליהן כולם נזעקים להגן ולחנך אותן להעצמה אישית כדי שלא ירשו שיתעללו בהן ככה. אבל בנו, כאומה, היא כותבת, משום מה מותר להתעלל. מה עם קצת הגנה עצמית בריאה שכולה שלום ואהבת הארץ? כל ארגון פמיניסטי יסכים עם זה.
תומכת בסא"ל אייזנר. רבקה שמעון
מזל, מזל גדול שסא"ל אייזנר, בכוח קריזתו המתפרצת, גאל בשבילנו, לכבוד יום השואה, את כבודו המחולל של העם היהודי ושל כל הנשים המוכות באשר הן. כי על כאפה משיבים בכאפה, ורק אלימות תוציא ממעגל האלימות. זה לא פמיניזם רבותיי, זה הרבה יותר טוב מזה. זה סוכר. אני כבר לא יכולה לחכות למאמר הבא, שבטח יהיה משהו בסגנון "כך תגידי לו 'לא הערב, יש לי כאב ראש' ותדפקי לו לום במצח כדי שיבין אותך יותר טוב".
מכוער
האימהות שתומכות במוטי אלון
טוב, יותר מדי שואה ליום אחד, אבל נישאר הפעם באזור החיוג של התקומה והציונות: קחו לדוגמה ארבע אימהות שפרסמו מכתב תמיכה גלוי ברב מוטי אלון, הנאשם בהטרדה מינית של שניים מתלמידיו, בו הן מודיעות שיהיו אשר יהיו תוצאות משפטו, מבחינתן, אני מצטטת, הוא "טהור, טהור, טהור". על המכתב הזה, אגב, חתומות עוד כמה עשרות אימהות, וכולן היו שולחות את בניהן ללא היסוס להתחנך אצל הרב, על אף שהולכות ומצטברות עדויות נגדו. מבחינתן, הכל סיפורים והשמצות שנובעות מקנאה של רבנים אחרים.
טהור, טהור טהור? הרב מוטי אלון (צילום מסך)
יש משהו מסוכן מאוד בתמיכה עיוורת וגורפת כזו. היא לא מעידה על דברים טובים. מבלי להיכנס לפרטי המקרה הספציפי הזה, צריך רק להזכיר שלמטרידים מיניים אין קרניים וזנב, ולפעמים הם כריזמטיים, משכילים ומתבטאים היטב, לבד מבעיה קטנה בהצבת גבולות לעצמם. בכל כתבה או מאמר שעוסקים בהטרדה מינית ניתן יהיה למצוא את להקת הטוקבקיסטים הבבוניים הקבועה עם המסר שחוזר על עצמו לעייפה- "אבל מה עם כל השרמוטות שמתלוננות תלונות שווא רק כדי לדפוק ת'גבר". וכשמסר דומה מגיע מנשים בוגרות, אימהות, שברור להן מעל לכל ספק שהכל פוליטיקה ועלילות דם, בלי בית משפט ובלי להכיר את המתלוננים, זה, איך לומר, עושה הרגשה מאוד לא נעימה בבטן.
אני סתם תוהה מה היה קורה אילו המקרה היה של נערות שהוטרדו מינית בידי דמות סמכותית, האם התלונות שלהן היו זוכות להקטנה, להתעלמות ולזלזול כזה (כן, בפירוש זלזול) עוד בטרם התברר הכל עד סופו בבית המשפט. אבל כשזכרים מתלוננים על הטרדה זה פחות נורא, כנראה. לשירת "הוא זכאי" הקהל מתבקש לקום.





React to WordPress