על שפת ימה של תל אביב רעה עדר
משום מה כולנו חיים בעיקר בדורנו באשליה לא ברורה, שאנו אנשים אינבואליסטים בעלי כוח החלטה מוסרי, שמושפע מכללי אתיקה פילוסופים שנחקרו לעומק . אנו חושבים מה שאנחנו רוצים לחשוב, בוחרים מה שטמון בנו לעומק, ולא חיים תחת שום כפייה. כל מעשינו הם פרי של הגות עמוקה שגיבשנו בדם, יזע ודמעות.
בעיקר מועצמת הדעה הזו כיום כשלכל אחד פייסבוק, עשרה שיתופים והוא כבר יחיד בעל השפעה וכדומה. הנרקיסיזם פורח במלוא עוזו. נרקיסיזם שהפך לתחפושת של יחיד בעל כושר שיפוט חופשי. וכך קל לנו לא להתעמת מול זה שכולנו בעצם עדר מעצם בריאתנו ורק תלוי לאן ינווטו אותנו. וכרגע הניווט בעייתי. אנו כלי של תקשורת חולנית, תוכניות כמו האח הגדול וכדומה משפיעות לנו על האינטלקט המתדרדר, פרסומות, נשים בנות ארבע עשרה, ילדות שהן הבנות הקטנות של החברים שלנו, מסוגלות לפתות אותנו כשהן תלויות בפישוק שפתיים אדמוני, מהוות עבור כולנו מעין נעורים אכזב שלרוב מאכזב והשקר גורם לנו להפסיק להבין שלכל הזיה יש סוף. אנו לא מכבדים יותר קשישים, זקנות, כל מה שלא מקדם מוצר שלא נצרב בתודעה.
הדוגמא הטובה ביותר ניתנה בשבועיים האחרונים עת עדר של בני טובים התעסק עם אישה בוגרת לעיניי כל על שפת ימה של העיר תל אביב ואיש לא מחה. הסיטואציה הזו הזכירה לי ספר שקראתי בצעירותי בשם " שיני חלב" אותו כתב יהונתן גפן. שם מתאר הכותב איך כל חבריו- בני טובים מהאליטה הגבוהה שתוביל את המדינה, אונסים את היפיפייה " הנותנת" של השכבה ולמרות שהגיבור הוא סוג של משורר עדין נפש הוא נגרר אחריהם, אך בשל רגישותו ותיעובו העצמי, הוא לא מצליח להביא את עצמו לידיי סיפוק ושנים אחר כך ילעג לו על כך יוזם המעשה. והוא יתנודד בין רגשי אשם סותרים. אשם כי המעשה בו השתתף נלוז. אך אשם גם על כך שלא הצליח להוכיח עצמו כגבר.
הנה לכם סיטואציה עדרית גברית טיפוסית, של גברים מחונכים לתפארת מדינת ישראל, שבטוחים שהם בעלי בחירה, והגיבור השונה מהם אין בו כל כוח למחות על הפשע שהם מעוללים. ומי יודע אם גם שם על שפת הים לא היה איזה אומלל כזה שפשוט לא העז לברוח. ובכן, זה לא רק הם. בניי הטובים ההם.
אם כי אני זוכרת שבתיכון, נכנס המנהל, איש חובש כיפה, וגער בנו הבנות על כך שאנו עדריות ומסגירות את חברתנו הטובה לידי עדר בנים שהוציא לה שם רע. במקום להתחבר איתה ולקחת אותה תחת חסותנו. שנים עברו ואני עדין מהרהרת אחר דברי האיש היקר הזה. כן, על החוף ישבו גם נשים. גם לנו יש את מטעמי הצדקנות הנגררים שלנו. גם אנו יכולות לא לראות אישה במצוקה, מתוך רצון לזכות באהדת הגבר הגדול. מה לעשות.
בכלל, גברים, נשים, תנסו להיזכר. זה גם אנחנו. כמה פעמים נגררנו, לא מחינו, אימצנו דעות אופנתיות כדי להתקבל לחוגים מסוימים וכדומה. כמה פעמים עשינו דברים שמנוגדים לטבענו רק כדי שיקדמו אותנו במסלול הבטוח. כמה פעמים ראינו שגורמים לחבר הטוב שלנו עוול ולא מחינו, כי זה אמר לאבד הרבה כבוד. כמה פעמים אמרנו לילד, אל תעשה ככה זה לא יפה, אבל במסתרים עשינו גרוע מזה. כי פשוט לא יכולנו לעמוד בהשפעה החברתית. כמה פעמים אמרנו רע להיות חומרניים ורכשנו עוד מוצר מיותר לבית, כמה פעמים הטפנו לדבר ועשינו ההפך ממנו, כי קבלנו המלצה וככה כולם פעלו בסביבה הקרובה. כמה פעמיים בגדנו בערכים בהם אנו מאמינים, פשוט כי הרוב חי אחרת. כמה? לרוב בוא נודה אנו עדריים. ובכלל לא בעלי כושר בחירה שאין לטעות בו.
לכן גם השם נקרא לנו רועה נאמן.
כשם שהאלוקים הוא רועה אידיאלי כך הוא מחפש מנהיגים לעם ישראל מתוך אלו שהיו רועי צאן אידיאליים, כדברי המדרש בשמות רבה (פרשה ב): "ה' צדיק יבחן. ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן... היה מונע הגדולים והיה מוציא הקטנים תחלה לרעות כדי שירעו הקטנים הרכה ואחר כך היה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואחר כך מוציא הבחורים כדי שיהיו אוכלים עשב השדה.
אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב: מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שעיף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם - חייך, אתה תרעה צאני".
ועדיין נותרו שתי תהיות: האם מידת הרחמים היא מידה מספקת לתפקיד של מנהיג לאומי? האם מי שמגלה רחמים כלפי רכושו הפרטי יגלה בהכרח רחמים גם על עם ישראל בבואו להנהיגם?
על שתי שאלות אלו גם יחד עונה הזוהר (שם): "בא וראה מדוד שנאמר והנה רועה בצאן, ללמדך שדוד חכם גדול היה והיה רועה צאנו כדין וכשורה לפיכך עשהו הקב"ה מלך על כל ישראל...
כל מנהיגי העם הגדולים רעו את העם. מה לעשות. והובילו אותו . אבל ההובלה הצליחה כי נתמכה על ידי מערכת חוקים אלוקית וחומלת.
למרות הפייסבוק והשיתופים, למרות הקדמה בואו נודה בחולשתנו כי גדולה היא. האדם נותר אותו אדם. האדם- עדרי הוא. דומה במידת מה לכבשה. לבהמה הפשוטה. ולעיתים כשהוא מונהג נכון הוא יכול להגיע להישגים כבירים ולגלות בתוכו ניצוצות אלוקים. בעיתנו היום שאנו לא מונהגים נכון ודבקים באשליה של עצמינו ודעתנו.
ורואים במוחש שבעצם אין עוצמה ואין דעה. יש רק עדר שמונהג רע





React to WordPress