אחר הצהריים במוזאון המדע בירושלים. המוזיאון הומה בהורים וילדים שניצלו את יום המוזאונים הבינ"ל (או בעברית: את הכניסה בחינם), כדי לשבור את שגרת גן השעשועים ולהרגיש משקיענים ותרבותיים. המדריכה, בחורה צעירה עטויה חיג'אב, מנסה להסביר לילדים משהו על ההשפעה של הלחץ שהמים מפעילים על כדור. הילדים מצדם עסוקים בעיקר בלהשפריץ בצהלה אחד על השני. היו שם מנדי, חיה ויענקי, הלל נדב ושקד, תום, ליאם ושי, יוסוף ועמל. מסביבנו נשמעו עברית, אנגלית, צרפתית ערבית ויידיש.

 

חיכיתי שילדיי ישאלו משהו. על כיסוי הראש של המדריכה, על המבטא, על שפת הדיבור של האמא שלידנו. הם לא שאלו דבר. והאמת, למה שישאלו? שלא כמוני, שגדלתי באזור המרכז, ילדיי נולדו וגדלו בירושלים. בליל השפות, המראות, הלאומים, בקיצור רב התרבותיות, טבעית להם לגמרי. הם חווים אותה בגן החיות, הם פוגשים בה בסופר מרקטים הגדולים, בחנויות, בפארקים המרכזיים - פחות או יותר בכל פעם שהם יוצאים מהבית. הם רגילים אליה לגמרי ולפיכך היא לא מעוררת אצלם שום תימהון.

 

 

עוד ב Onlife:

 

 

 

ירושלים נועדה רק לאנשים שבאמת מסוגלים להכיל רב תרבותיות

הנה פרדוקס תוצרת ישראל. השבט הלבן ה"ליברלי", אלה האוהבים לדבר יפה על רב תרבותיות, על פלורליזם ומגוון, אוהבים גם לגור בגבעתיים, תל אביב או מודיעין - לגור עם אנשים כמוהם. כמה שיותר כמוהם, יותר טוב. על ירושלים הם יסתכלו בהתנשאות כעיר חשוכה, דוגמטית ולא סובלנית, חלקם גרו בה בעבר ועזבו כיוון שהיא "מתחרדת". כנראה שהרב תרבותיות בחיים האמתיים הלהיבה אותם פחות מזו שבמאמרים ב"הארץ".

 

כי ירושלים היא נפלאה, מעשירה ומטורפת, אבל היא נועדה רק לאנשים שבאמת מסוגלים להכיל רב תרבותיות. על כל מה שהיא מביאה עמה. את המגוון, הצבעוניות והחיבורים המיוחדים, אך גם את האתגר שבהתחככות המתמדת עם ערכים ונורמות שונים, ובעיקר את המאבק המתמשך בניסיונות המכעיסים של קבוצות שונות לכפות על הכלל את מערכת הערכים שלהם.

 

ירושלים מציבה לנו את האתגר שכל מדינות אירופה מתמודדות עמו: איך חיים ביחד קבוצות דמוקרטיות ובלתי דמוקרטיות. איך נותנים מקום לתרבויות שמרניות, מבלי לפגוע בערכי היסוד של החברה החופשית - שוויון נשים, חופש הביטוי ועוד. איך שומרים על מרחב ציבורי נעים לכולם, כשכולם כל כך שונים אלו מאלו.

 

נועדה רק למי שמסוגל להתמודד עם רב תרבותיות. ירושלים (צילום: Shutterstock)

 

 

ירושלים היא המראה של ישראל העתידית

ירושלים מציבה אתגרים נוספים - איך מקיימים עיר חיה ומשגשגת עם אחוז השתתפות כל כך נמוך בכוח העבודה של החרדים והערבים, איך גורמים לקבוצות האלה לקבל אחריות על העתיד המשותף, לשאת בנטל, ולא לראות את צרכיהם בלבד. אתגרים קשים. אבל אלו הם האתגרים שבפניהם ניצבת ישראל כולה.

 

ירושלים היא המראה המדויקת של ישראל בעוד 15-20 שנה. הדמוגרפיה, המשמעויות הכלכליות, המתחים התרבותיים והדתיים, האתגר שבשמירה על הדמוקרטיה. לשם אנחנו הולכים. ובעצם, אולי אנחנו כבר שם. כל אלה שעזבו את העיר כדי "לחיות עם אנשים כמוהם", גילו השנה שהאתגר הזה מחכה להם מעבר לפינה. אין לאן לברוח.

 

אנחנו, בחברה האזרחית הירושלמית, הפסקנו מזמן לנסות לברוח מהאתגר והתחלנו להתמודד עימו. זה לא קל, הפוליטיקאים שלנו עדיין מדדים שנות אור מאחור, בשיח עתיק של "סטטוס קוו" לא רלוונטי, אבל אנחנו בדרך. אנחנו מחפשים את הליבה, את מה שיכול לכונן ברית של מתונים, את מה שיעבוד לטובת כולם, בלי ויתורים של צד אחד לטובת אחר. את השיח הערכי שאינו מתחשב בבגד של האדם ובמחנה לתוכו הוא נולד, שלא מניח שום הנחות על דתיים או חילונים או חרדים או ערבים, אלא מחפש את מה שמשותף להם, ובעיקר דורש מכולם אחריות לכולם. לא "רוב" שמתחשב ברגשות ה"מיעוט", אלא קבוצות שונות בעלות ערכים שונים שצריכות לחיות ביחד, ועל כולם מוטלת האחריות לכולם.

 

אין יותר מיעוט שצריך להתחשב בו, יש רק אנשים מבוגרים שיש להם אחריות לטוב המשותף. אנשים המבינים שלא יוכלו להגשים את חלומם השלם, שירושלים לא תוכל להראות לגמרי כמו שהם חולמים אותה, ומוכנים לחיות עם חלקי חלומות, שאולי, לאט לאט, בעתיד, יצמיחו חלום חדש, משותף.

 

כי האתגר הזה שנמצא בלב ירושלים הוא גם הסיכוי וגם התקווה. ירושלים היא מעבדה לניסוי החברתי הלא פשוט הזה שנקרא מדינת ישראל. נצליח פה - נצליח בישראל כולה. ואנחנו נצליח כי אפשר, ובעיקר כי אין לנו ברירה אחרת.

תגיות