קפה עם הסופרת אורלי קראוס ויינר

אחרי "דיוקן הונגרי", המשפחה של אמי ביקשה שאכתוב עליהם ספר.

כתבתי את הספר דיוקן הונגרי כי רציתי להנציח את אבי. שנים הוא רצה שאני אכתוב עליו ולאחר מותו כאב לי לחשוב שדמות כזו גדולה מהחיים תיעלם מבלי להשאיר עקבות. כשכתבתי את הספר על משפחתו של אבי, הוא והוריו, הגיבורים הראשיים שלי, כבר לא היו בחיים, ויכולתי להתפרע כיד הדמיון כי כבר לא היה מי שיגיד לי אחר כך ש"זה לא נכון".

עוד ב-Onlife:

• אתרי הרכילות הכי טובים בעולם

• איך אולה שור סלקטר עקפה את איתי טיראן

• המלצת השבוע: השמלה הקיצית הכי מפתיעה

לקח להם שנים לשכנע אותי לכתוב, ואני לא הסכמתי עד שלא קיבלתי את ההסכמה של דודה אסנת (אחת הגיבורות הראשיות בספר החדש מאושרת בדרכה), כי היא בעלת מירב הסיפורים הדרמטיים. אמרתי לדודים שלי שישיגו את האישור שלה לכתוב עליה ואת האישור של כולם שאף אחד לא נעלב אם הוא לא מוזכר בסיפור. עד שלא קיבלתי את כל המכתבים, לא הסכמתי לכתוב. פחדתי שיהיו ברוגזים.

פרט לאופיים, המשפחה של אמא הם שבט ענק. בצד של אבא שלי הייתי הנכדה הבכורה מתוך שלושה. בצד של אמא שלי הייתי אחת מתוך 26. פחדתי שאם לא אכתוב על מישהו הוא יפגע, ומה לעשות שלא כולם מעניינים מספיק בשביל להיות נושא לספר.

אבי אישר לי לאחר מותו את הספר.

לאבא שלי ולי היה חיבור קרמטי. בשנה שכתבתי את דיוקן הונגרי היה לי קטע הזוי עם האינטרנט בלילה, הוא היה מתנתק לי כל לילה והטכנאים שבאו אמרו שזה כנראה מיסוך. כל יום, שעה ביום. בשלב מסוים החלטתי שאו שזה מרגל או שאלו הנשמות של אבא והוריו, שבאים לבדוק מה אני "מלכלכת" עליהם.

לפני שהספר יצא, בדקתי עם החברה המתקשרת שלי שתנסה לברר מה המשפחה של אבי חושבת על הספר. התשובות שהיא קיבלה אמרו לי שהאבא שלי ניסה כל השנים להעביר לי מסר, גם כשהוא היה חולה וגם אחרי שהוא מת, שהוא מאוד רוצה שאני אכתוב עליו ועל משפחתו. אני שמחה לדעת שהגשמתי את משאלת חייו.

עטיפת הספר דיוקן הונגרי - מנציחה את דמותו של אבא

צילום יח"צ

אנשים יקראו את הספר שלי מתחת לשמיכה אבל לא ישימו אותו בספריה שלהם.

מנהלי חנויות ספרים סיפרו לי שיש ספרים שממליצים רק לנשים, ואני לא חלק מהם. הסבירו לי גם למה: בספרים שלי יש מתח, יש דיבור על סקס, אני לא מבינה מה הבעיה בזה, סקס הוא חלק מהחיים ואני לא כמו דניאל סטיל שמתעלמת מזה שיש סקס בעולם.

בתחילת דרכי רציתי לכתוב רומנים רומנטיים כמו שבית ההוצאה הבריטי המפורסם "מילס ובון" היו מוציאים לאור. מדובר בספרי כיס בריטים שכותבים סופרים לא מקצועיים. שלחתי להם טיוטא והם החזירו לי ואמרו שאי אפשר לכתוב שהזוג עושה יותר מלהתנשק. היו להם חוקים מאוד נוקשים: חייב להיות סוף טוב, האישה לא יכולה להיות יותר גבוהה מהגבר ועוד כל מיני דברים הזויים. גם אני אוהבת סופים טובים, אבל סקס הוא חלק מהחיים וסופו של הרומן הרומנטי הוא לא להתנשק ולהחזיק ידיים.

הספר החדש של אורלי קראוס ויינר - מאושרת בדרכה

צילום יח"צ

בתור ילדה החלום הכי מרחיק לכת שלי היה להיות מוכרת בחנות ספרים.

הייתי פרחחית כילדה, ברחתי מבית-הספר, אף אחד לא האמין שיצא ממני משהו. אמרתי לכולם שיהיה בסדר, אבל עמוק בפנים גם אני הייתי חסרת בטחון ולא באמת ידעתי מה יהיה. רק בגיל מאוד מתקדם, קצת לפני שהתחלתי לכתוב את התרוממות הבנתי שזה מה שאני באמת רוצה לעשות.

עד היום "סופר" נחשב למקצוע של חנונים, שרק מישהו מאוד חכם ועם המון ידע כללי יכול לעשות, ואני לא הייתי הילדה הזו. אבל כן הייתי בורחת מבית הספר לים עם ספרים. לקרוא. היתה לי דרך משלי לעשות דברים.

פעם אחת הרגשתי כמו בר רפאלי.

הייתי בשבוע הספר בכפר סבא, כמעט עשר שנים אחרי התרוממות, והגיעו זוג צעיר, בני 20 בערך, והבחור צרח בטלפון ש"זו אורלי קראוס-וינר, תראו", הוא ממש התרגש וגם אני התרגשתי בעקבותיו. החברה שלו הסבירה לי שהוא דיבר עם אחיו החייל, והספר שלי עבר בכל הפלוגה שלהם וכולם מכירים אותי. הפכתי לשלולית של אושר. כשספר שלי, שיצא לפני יותר מעשר שנים הופך לקאלט אצל חיילים צעירים, זה מרגש אותי.

מישהי גם כתבה לי בפייסבוק פעם שהיא כל-כך אהבה את דיוקן הונגרי שהיא החליטה שאם יוולד לה בן היא תקרא לו "פטר" על שם הדמות של אבי. זה ריגש אותי יותר מהכל.

אורלי קראוס ויינר

צילום: אסנת רום

אני מפחדת לחזור על עצמי.

אני מפחדת שאני אתחיל לשעמם אנשים, שהם יגידו "הי, קראנו את זה כבר". כל ספר שאני מתחילה, אני מנסה לשנות משהו. דיוקן הונגרי וזאבים בשלג מספרים שניהם על הונגריה בתקופת מלה"ע ה-II, ואנשים עדיין התלהבו.

כל פעם שאני כותבת סאגה משפחתית שמבוססת על המציאות, אני מיד אחריה "נרגעת" בספר מומצא לגמרי, רצוי ספר מתח, שקל לי לכתוב ממקום אחר.

אני מאוד נהנית לקרוא את הספרים שלי שוב. לפני כמה זמן מישהו שלח לי שאלה מאוד ספיציפית לגבי זאבים בשלג – איפה מוזכר בספר חתול, והייתי צריכה לקרוא חצי ספר בשביל להגיע לנקודה הזו. אני חייבת להודות שמאוד נהניתי לקרוא, בכיתי בקטעים המרגשים, צחקתי במצחיקים, כאילו זה לא הספר שלי.

אין לי נוסחא לכתיבת רב מכר.

אני כותבת מהלב ומנסה להכניס את עצמי לסיפור בלי שום פילטרים. אחרי התרוממות אנשים שאלו אותי איך אני מסתדרת עם החשיפה, כי לקרוא על בנאדם זה כמו לשבת איתו לקפה, מרגישים שמכירים אותו. אני כותבת כמו שאני אוהבת לקרוא, סיפורים מרתקים, דמות ראשית שקל להזדהות איתה, סיפורי חניכה, ספרים שאי אפשר לעזוב אותם.

הקיבוצניק הוא הנפש התאומה שלי.

מתוך חמישה בני זוג רציניים שהיו לי במשך החיים, ארבעה מהם היו קיבוצניקים. את בן הזוג הנוכחי שלי הכרתי לפני 30 שנה, היינו ביחד, נפרדנו וחזרנו להיות בקשר לפני ארבע שנים. היום אני מבינה שאנחנו נשמות תאומות וחיפשתי אותו מההתחלה. גם כשנפרדתי ממנו זה היה לטובת קיבוצניק אחר. ברור לי שזו שריטה רצינית שלי.

חברה מאוד טובה שלי היא מתקשרת קבלית, מיסטיקנית, והיא אומרת שהוא הנפש התאומה שלי. מה זה נפש תאומה – נשמה אחת שהתפצלה לנפש גברית ונשית כדי שתוכל לעשות תיקונים בעולם מהר יותר. אני מבינה שלא כל אחד צריך לקבל את הרעיון הזה, אבל הוא מתאים לי.

אבא שלי תמיד רצה ללכת לקיבוץ, הוא מאוד החזיק מהקיבוצניקים. אנשים שהם מלח הארץ, שורשיים, שעושים "מה שצריך", הולכים ליחידות קרביות וכאלה. זה סוג הגברים שאני נמשכת אליהם. אני כל הזמן אומרת שזה נושא לטיפול פסיכולוגי, כשאני אגיע לזה. אפשר גם להתייחס לזה שהם נראים טוב מאוד מכל העבודה הפיזית בחוץ. יש המון הסברים.

הייתי יושבת לקפה עם ג'וזף הלר.

פעם חשבתי שהייתי רוצה לשבת עם וודי אלן, אבל אחרי שהוא התחתן עם הבת המאומצת שלו, הוא איבד את הצפון. הוא מדבר המון על מוסר ואיך לחיות נכון, אבל אני מרגישה שבשנים האחרונות הוא ויתר על הריגוש לטובת המשפטים והתובנות השנונים.

היום הייתי רוצה לשבת עם מחבר הספר "מלכוד 22" גו'זף הלר. זה הספר הכי גאוני שקראתי בחיי.