פתאום ביום אחד
בשנתיים האחרונות התמודדנו עם מחלת הסרטן של אדם אהוב וקרוב. כשמרחק כל כך גדול מפריד בין טורונטו לישראל זה הופך הכול להרבה יותר מורכב. אתה לא בדיוק יודע איפה עדיף לשים את עצמך.
מצד אחד המרחק, שהוא סוג של ניתוק, מוריד לחצים אבל מצד שני הוא מגביר אותם לרמות בלתי פרופורציונאליות של אי וודאות ושגעון. כשגרים ביבשת אחרת הכול נראה או הרבה יותר טוב או הרבה יותר רע. אין אמצע. ביום יום אתה מנסה להמשיך בחיים, ולשדר עניינים כרגיל, עבודה תחביבים קצת חדר כושר וחברים. מצד שני אם זה לא היה מוזר בעיניי החברה סביר להניח שלא ממש היית עושה דבר מהרשימה.
המחשבות נודדות הרבה, ולכל הכיוונים, דווקא הן אלה שמעלות בך את תחושות האשם החזקות ביותר. ברגיל כשחושבים על המוות ומה שאחריי זה בסדר, יש דיון, כל אחד אומר מה שהוא חושב או מאמין בו, זה אולי אפילו מעניין, אבל כשזה מקושר באופן ישיר לבן אדם קרוב זה רק עושה לי כאבי בטן. תזונה נכונה כבר לא על הפרק. כל העניין הגדול הזה של "החיים" ומה לעשות איתם מקבל סטירה חזקה לפנים. כבר לא אכפת לי אם הבית מבולגן, אם לא נשאר לחם, או אם יש יותר מידי כביסה, העיקר שאנחנו ביחד. רוב הזמן.
הטלפון הופך להיות כמו אויב, מקווים לא לקבל טלפונים מהארץ, ולא עושים תוכניות לטווח ארוך, כי אין כזה דבר.
לשבת שתיים עשרה שעות על טיסה עם הידיעה שנוסעים לקראת הלוויה, כשבאופן כללי מבחינתי עלייה למטוס = חופשה = אושר, אז מה בעצם קורה פה בכלל. כולם סביב אנשים זרים. מהעיניים זולגות כמה דמעות ואני רק מקווה שמסביב אף אחד לא שם לב. ספר, סרט עוד ארוחה. בנתיים המציאות מוטלת בספק אבל ברגע שאני אנחת אז זה בוודאות קרה. תסובבו את המטוס כי אם אני לא אגיע אז אולי כל זה לא באמת קורה. בעצם עכשיו בין העננים אנחנו יותר קרובים, אולי כמה מילות פרידה, אני אשמור לך על הבן ומאחלת דרך צלחה.
קנדה, טורונטו, פירסון, המראה, ישראל, לוד, בן גוריון, נחיתה, אמא (סופסוף), פתח תקווה, בית קברות ירקון, הלוויה, תל אביב, יושבים שבעה. 26 שעות בלי שינה. אחרי המוות, יש אשלייה של הקלה, קל מאוד לבכות, רק צריך לשבת לבד בשקט כמה דקות.
כך, ביום אחד בחודש מרץ, בן-אדם נעלם לתוך בור באדמה.
מוקדש ליעקב פרנבך, יהיה זכרונך ברוך ונשמתך צרורה בצרור החיים.
צילום: אביחי פרנבך





React to WordPress