אם יש דבר שממש מרתיח אותי סביב המאבק שלנו למען ההישרדות של ערוץ 10, הוא האדישות של הציבור. אין שום רתיחה בפייסבוק, אין פוסטים נלהבים, אין share  להודעות שלנו,  וכשמתפרסמים טוקבקים, יש בהם לא מעט שטנה או סתם שמחה לאיד. בהפגנות שלנו, אנחנו העיתונאים, לגמרי לבד. אף אחד לא מצטרף מתוקף מצפונו, ואף תנועה לא מארגנת אוטובוסים.

 

עוד ב Onlife:

אתם, ציבור יקר, צבועים בעיניי. אתם נלהבים לגדף את העיתונאים, להשמיץ, להכפיש, ואז כשהמערכת רומסת אתכם, יורקת על הזכויות שלכם, אתם רצים אלינו בתחינה : תפרסמו תפרסמו.

 

אם רק הייתי מקבלת שקל, בעצם עזבו ,חצי שקל, עבור כל פעם שמישהו פנה אליי כשהבנק דפק אותו, או משרד הפנים לא נתן לו מענה רצוי, או שלא קיבל משכנתא, או שהילד שלו סבל בבי"ס, ואותו אדם בטוח שזה הרה גורל והציבור חייב לדעת, באמת שהייתי עשירה. מאוד עשירה. איך הציבור ידע על כל העוולות בלעדינו? למי תפנו? איפה תחפשו צדק? מי כמוכם יודע שבית משפט, חשוב ככל שיהיה, והוא באמת חשוב, לא נותן מענה לכל העוולות והרמיסות. 

 

 

 

תקשורת שמצילה חיים, בלי מרכאות
לאחרונה שודר תחקיר שלי בתכנת "פנים אמיתיות" עם אמנון לוי. תחקיר על ה"קופים" של עולם הפשע; אותם אנשים בתחתית הסולם שמוכנים לקחת על עצמם פשעים שלא הם ביצעו. יומיים לאחר השידור צלצל אליי אבא שסיפר שהבן שלו נמנע ברגע האחרון מלהיכנס לעסקה מפוקפקת כזו, של להיות "קוף". התחקיר שלנו היה נורת אזהרה והאב טען בשיחה שהצלנו את חייו של בנו. אלה רגעים ששווה לעבוד קשה עבורם. הם קורים לא מעט במקצוע הזה, והם למען הציבור, לא פחות.

 

כתבה אחרת לגמרי, לא תחקיר, אלא סיפור אישי שעשיתי עם אישה שמנה שדיברה בחושפנות על ההתמודדויות שלה, גררה אינספור תגובות ומכתבים מאנשים שסיפרו שהקלנו עליהם את ההתמודדות.

 

וזה כמובן אפס קצהו של המקצוע. כל יום אתם מקבלים אינפורמציה חשובה מאין כמוה לחיי היום יום שלכם בכל תחומי החיים.  לערוץ 10 אסור להיסגר כי הוא חלק מהותי וחשוב בדמוקרטיה שלנו. כי תקשורת חזקה חיה ובועטת בדמוקרטיה חזקה. כי בזכותנו ובזכות התחרות עם ערוץ 2 והרצון להצטיין אתם מקבלים יותר סקופים, יותר תחקירים ואפילו יותר תרבות או בידור.  יש, כמובן, את הסיפורים הגדולים, השחיתויות המבהילות שמינונן הוא זה שמכריע בסוף בין היותנו מדינה מפותחת לבין רפובליקת בננות של עולם שלישי. וכן, יש מדינות בהן יש רק כלי תקשורת אחד, שמספר לכולם כמה הכל סבבה.

 

אנחנו נלחמנו בשבילכם, עכשיו תורכם

לא קל לייצר כאן מאבקים מעוררי הזדהות, זאת ארץ קשה, תובענית. אנשים עסוקים בהישרדות שלהם, ואין כוח לסולידריות. וכל זה חלק מהשיטה - להכניע אותך, לקבור אותך בייאושך, שתחשוב שהכל אבוד והכל חרא, אז בשביל מה להילחם.

 

אבל אנחנו ידענו להילחם בשבילכם לאורך הדרך. לשמור על הזכויות שלכם, להתריע כשמנצלים אתכם, משקרים ומרמים. ועכשיו אנחנו זקוקים לכם. אין מאבק שיצליח בלי גב ציבורי, אבל אתם לא נותנים לנו גב, חברים וחברות. דעו לכם שהדרך קצרה מסופו של ערוץ 10 ועד שתרגישו את ההשפעה על החיים שלכם. שאלתם את עצמכם מי בכלל רוצה לסגור את הערוץ? איך יכול להיות שכל החובות שולמו ועדיין יש משבר והמדינה לא מוכנה לתת לערוץ לחיות?  

 

לא כולנו טאלנטים, בכלל לא
ויש משהו שכדאי להזכיר - גם עיתונאים הם בני אדם עם משפחות, שנאבקים על פרנסה

בשוק עבודה מאוד לא קל. שוק עבודה נצלני שאנחנו מסקרים מדי יום. רובנו מרוויחים משכורות סבירות, חלקנו מרוויחים משכורות מאוד נמוכות. רובנו המוחלט לא טאלנטים. זה מובן מאליו. אני לא נבהלת מהביקורת על הטאלנטים שמשתכרים הרבה מאוד כסף. ש מקום לדיון על שכרם, אני מסכימה. בדיוק כמו שיש מקום לכל דיון אחר על פערי שכר גדולים. אבל זה לא קשור למאבק. לא בגלל זה רוצים לסגור את הערוץ ושכרם של הטאלנטים הוא ממש לא המכשול לקיומו של ערוץ חזק. המכשול הוא אינטרס פוליטי. יש מי שירוויח מתקשורת חלשה. כל החזקים כמעט. אבל אחד מסויים ירוויח הכי הרבה.

הרצון שערוץ 10 ייסגר הוא פוליטי. הוא סיכול ממוקד. ואפילו הוא לא קשור לימין ושמאל, אלא לתועלתם של פוליטיקאים בודדים. ואתם  אתם דרושים במאבק הזה. אנא התעוררו. איך אתם לא מבינים שהמאבק הזה הוא גם שלכם???

תגיות