עם צירי הלידה והאנדורפינים, משתחררים למוח הנשי גם רגשות אשם. לא משנה איזו אמא בחרת להיות, תמיד את לא בסדר. חזרת לעבודה במשרה מלאה אחרי 14 השבועות – איפה השארת את הילד, איך נטשת, עשית ילדים כדי שאחרים יגדלו אותם? מי נשאר עם הילדה? בעלך? הוא לא עובד? הקריירה לא תברח, את יודעת.

 

נשארת בבית: מה עם העצמאות? ויתרת? בחרת בטרנינג על פני העקבים? ומה תעשי כשהילדים יגדלו? הקריירה לא תחכה, את יודעת. בחרת בחצי משרה או משרת אם: הפכת למפרנסת משנית, שלא מחזיקה עצמה כלכלית. ואם את אם יחידנית? מה תעשי?

 

עוד ב-Onlife:

 

הצורך בשינוי נולד אצלי יחד עם הבת שלי. חזרתי לעבודה כשהיא היתה בת 16 שבועות. ואני זוכרת עד היום, שלוש וחצי שנים אחרי, את הבוקר של הצעידה לעבודה. אני זוכרת את ההערות של כל הנשמות הטובות סביבי, שלא הבינו "מה אני עושה כאן". אני זוכרת את שינוי היחס, כאילו הפקדתי את המוח בחדר לידה. הציניות נשארה בשני צדי המתרס. בימים שנשארתי במשרד עד הערב, שאלו אותי איפה הילדה (ברחוב, לבד. עם סיגריה ביד).

 

מה עשיתי עם הילדה? השארתי אותה ברחוב, לבד, עם סיגריה

 

בימים שיצאתי חסרת נשימה בארבע ועשרה, כשאני משלימה עוד שתי שיחות טלפון בדרך לגן, על האופניים, שאלו אותי למה נופלת לי העט בשעה ארבע.

 

עברת את גיל 30? מה עם ילדים?

 

בואו נודה באמת, החברה בישראל צבועה, פטריארכלית ושוביניסטית. דו הפרצופיות נגד מוסד האמהות מתחילה עוד לפני שאת הופכת לאמא. ברגע שחציתי את גיל שלושים, בעודי צעירה, נשואה אמנם, אך ללא הפלוס אחד, התחילו לשאול אותי מה עם ילדים. בכל פעם שאכלתי יותר מדי בורקס, כבר ליטפו לי את הבטן בחיוך ממזרי.

 

הטירוף אחרי ילודה ביולוגית מאפשר מימון ציבורי לטיפולי הפריה, וכל אישה שיש לה ילד אחד מכירה את השאלה שמגיעה בדרך החוצה מבית החולים – לא בא לך עוד אחד? זה לא עושה לך חשק? כל נהג מונית וכל זר בתור לסופר או באוטובוס, נכנס לך אל תוך השחלות ללא בושה.  אבל כשזה מגיע ליום שאחרי, כולם דוממים.ביום שנגמרת חופשת הלידה, החברה חוזרת להיות צדקנית, ומצפה ממך לוותר. או על העבודה, או על האמהות.

 

יצאת בשעות האור מהמשרד? תקבלי פחות כסף

 

מכירות את השקר הזה שנקרא משרת אם? שזו משרה מלאה שאת מקבלת עליה משכורת פחותה כי את יוצאת הביתה בשעה שיש אור בחוץ?

 

כמה משרות אם כאלה יש בשוק? כמה אמהות צריכות לשקר בקורות החיים לגבי מצבן המשפחתי, כדי שיזמנו אותן לראיון?

 

כמה נשים נשאלות ללא בושה בראיון אם יש להן "פתרון" לילד, כאילו שילדת חידה. שלא לדבר על השאלה הקלאסית – בת כמה את? סליחה שאני אומר את זה, אבל אני מקווה שאת לא מתכננת עוד ילד בשנה הקרובה.

 

יצאנו לצעדת העגלות הראשונה, כי ראינו הרבה אמהות עם עגלות בהפגנת "העם דורש צדק חברתי" הראשונה. למחרת התחילה התכתבות בפייסבוק, בקבוצת מאמאזון שאז כללה פחות מ- 1000 אמהות. זה היה יום ראשון, 24 ביולי. באותו ערב פתחנו אירוע בפייסבוק שמטרתו הייתה הפגנה בשעות שנוחות לילדים. חשבנו שיבואו 200 אמהות עם עגלות.

 

הכדור שהחל להתגלגל באותו יום הוביל לשער בידיעות אחרונות ול-18 הפגנות ברחבי הארץ ביום חמישי באותו שבוע, כשהגדולה ביותר כללה למעלה מ-6000 הורים עם עגלות ובלונים בשדרות בן ציון בתל אביב. אנחנו היינו בהלם, הרי בקושי ארגנו מגפון. הבנו שצדק חברתי מתחיל מלמטה, מהתינוקות. שאי אפשר לגדל ילדים היום בכבוד, כי משפחות, כמו שכתבנו בטקסט הראשון של מחאת העגלות, לא גומרות את החודש.

 

השינוי צריך להגיע מהכנסת

השינוי שאנחנו צריכות לקרוא לו הוא לא לטובות מהחברות המעסיקות: עוד חברת הייטק אחת שתבוא לקראת ההורים ותיתן להם לצאת פעם בשבוע בארבע לא תביא שינוי. זאת טיפה בים.

 

השינוי חייב להיות תודעתי, וחייב להגיע מלמעלה: מהכנסת. כמו שהיום אסור לפטר אישה בהריון בשל הריונה, מה שפעם לא היה מעוגן בחוק. אנחנו חייבות לדרוש את הארכת חופשת הלידה בתשלום וחייבות לדרוש מעונות חינם מגיל חצי שנה. כי אם ילדנו חידות, אז שימצאו להם פתרון גורף, כי כרגע אין מספיק מקום לכולם. המשק חייב להיות יותר תומך משפחה, שעות העבודה חייבות לחזור לפרופורציות, וכפי שנהוג במקומות אחרים בעולם, להסתיים אחרי הצהרים ולא בלילה.

 

 

חוק: כל הורה זכאי לצאת פעמיים בשבוע בארבע

 

המשק יהיה יותר תומך במשפחה כאשר יוכר בחוק שכל הורה זכאי לצאת פעמיים בשבוע בשעה ארבע. הרי כולנו יודעות שאחרי גירושין פתאום יש הבנה שגם האבא צריך לצאת פעמיים בשבוע מוקדם.

 

המשק יהיה יותר תומך במשפחה כשנשאף לאיזון בין מערכת החינוך לשוק העבודה. אם שבוע הלימודים יקוצר ל-5 ימים בשבוע, ומצד שני יבוטלו החופשות הארוכות מדי, חופשת החנוכה של שבוע, חופשת הפסח של 3 שבועות, וחגי תשרי שחוברו יחדיו לחופשה ארוכה. ועוד לא דיברנו על האיסרו חג, מזכרת מהסכמי עבודה עם ארגוני המורים משנות ה-50, ואת ימי החופשה הבודדים שמתווספים להם: יומיים בל"ג בעומר, ט"ו בשבט, פורים.

 

מכירות את הסיוט שנקרא השבועיים האחרונים של אוגוסט? שבהם אף אחד לא עובד, אבל את ההוצאה גלגלו עלינו, בימי חופשה או בשעות בייביסיטר? המשק יהיה יותר תומך משפחה כשהשבועיים האלה יהיו חופשה מרוכזת, כמו באירופה. שלא יבלבלו אתכן עם העלות למשק. היא לא תשתנה, רק שהיא לא תגולגל על הכיסים הפרטיים שלנו.

 

נשארת לטפל בילדים בבית? זה שווה כסף

 

ויש עוד נושא אחד שחייב לעלות בדרישות שלנו לחברה צודקת ושוויונית יותר, והוא ההכרה בערך הכלכלי של עבודות הבית. רבות מאיתנו, ברגע שיוצאות לעבוד במשרה מלאה, מעבירות את הטיפול בבית לאאוטסורסינג. אנחנו משלמות למישהי שתנקה את הבית, למטפלת שתשמור על התינוק ולבייביסיטר שתוציא מהגן.

 

כלומר, מה שהיינו עושות אם לא היינו יוצאות לעבוד, שווה כסף. אז איך זה שאישה שבחרה להישאר בבית כמה שנים לגדל את ילדיה, אוטומטית נחשבת לעקרת בית ומאבדת את זכויותיה בביטוח הלאומי?

 

אני מאמינה בכוחן של נשים לשנות את העולם. המכשלה העיקרית בדרכן לשם, כרגע, הן הנשים עצמן. יש המון שיפוטיות, סירוס וחוסר קבלה בין נשים לנשים אחרות. כל אישה בטוחה שהדרך שלה היא הצודקת והיחידה.

 

אז תרשו לי רק להגיד לכן – אם ילדתן או לא, אם ילדתן טבעי או ביקשתן אפידורל בפתיחה 2, אם הנקתן או לא, אם נשארתן עד גיל חמש עם הילד או יצאתן לעבוד כשהוא היה בן שבועיים, הדרך שלכן היא הדרך הנכונה כי היא הדרך שלכן. שחררו את השיפוטיות וחברו ביחד אנרגיה נשית, גדולה ומשנת עולמות.

נגה קלינגר תנחה את שולחן ההורות והעבודה בוועידה הרעיונית של נעמת שמתקיימת היום, 2.1.2012 בכפר הנוער עיינות, החל מהשעה 13:30.

לדף האירוע בפייסבוק

תגיות