הסרט היצ'קוק, בכיכובו של אנתוני הופקינס, המתאר את חייו של הבמאי האגדי אלפרד היצ'קוק, בתקופת הסרט "פסיכו", נפתח בדמותו המאסיבית עומדת על המדשאה, ומדברת אל הקהל.

 

המחווה ברורה מאוד לחובבי הקולנוע וחובבי הקולנוע ההיצ'קוקי, ולמעשה כל הסרט מכוון אליהם. מאחר והם הקהל הטבעי של הסרט, וצופים בו כדי לדלות אינפורמציה על הבמאי הנערץ, הסרט עושה להם עוול.

 

אנתוני הופקינס הוא שחקן מבריק, שדמותו הזכורה ביותר היא מ"שתיקת הכבשים". משהו מדמותו דאז, מתכתבת עם דמותו הגסה והפרוורטית, של אלפרד היצ'קוק, אבל בצורה שאינה עושה לו או לבמאי חסד.

 

אלפרד היצ'קוק ואלמה רוויל

 

משהו במשחק של אנתוני הופקינס מרגיש מעושה. מרגיש כמו משחק. כמו כל שחקן אופי רציני, או תלמיד "השיטה", הופקינס למד את הבעותיו של היצ'קוק על בוריין - מכיווץ השפתיים ועד הנשימה הקולנית, אבל משהו בדרך לא מסתדר. הוא נראה כאילו הוא משחק את אלפרד היצ'קוק. זה לא היצ'קוק עצמו, זו לא דמותו המפחידה, זה יותר חניבעל לקטר שנכנס לנעליו. וזו לא אשמתו של הופקינס. באמת. גם מריל סטריפ, שנחשבת לשחקנית הגדולה בדורה, ויכולה להיטמע בכמעט כל דמות ובכל סרט, ספגה נפילה דומה. זה היה בסרט "ג'ולי/ג'וליה" כשגילמה את ג'וליה צ'יילד. ההרגשה היתה שמריל סטריפ משחקת את צ'יילד. וזה פשוט לא עובד. לא ניתן להפריד את דמותו של הופקינס מהדמות הגסה שעל המרקע.

 

אותו הכלל תקף גם לגבי סקרלט ג'והנסון וג'סיקה בייל, שמגלמות את השחקניות הראשיות בסרטיו של היצ'קוק, ג'נט לי וורה מיילס בהתאמה, הן גם דמויות שטוחות שלא ניתן להפריד מדמותן הציבורית.

 

בעיניי, כל זה היה יכול להימנע, אם רק היו לוקחים לסרט כמה שחקנים אלמונים או לפחות כאלו שהפרצוף שלהם טיפה פחות מוכר לקהל הרחב, ונותנים להם להיטמע בנעליים המאוד גדולות של הגיבורים. במצבו הנוכחי של הסרט, כל מה שניתן להעלות על הדעת הוא שמי שקיבל את התסריט בהוליווד ידע שהוא לא באמת מחזיק מים, והחליט לחזק אותו בנבחרת כוכבים מעוטרת. זה לא עזר.

 

צפו בטריילר לסרט היצ'קוק:

 

 

נקודה בעייתית נוספת נוגעת ליחסי היצ'קוק עם אשתו, אלמה רוויל. אלמה, בכיכובה של הלן מירן שנושאת את הסרט על כתפיה במשחק מעולה (כמו תמיד), מקבלת זרקור ראשי כ"האישה שמאחורי הגאון" ואת כל הקרדיט כמנוע היצירתי בחייו של היצ'קוק. אממה, בניסיון להאכיל את הצופים בטיב היחסים בין הגיבורים, התסריט חוטא למציאות והופך את אלפרד היצ'קוק לקלישאה עלובה של גבר "קשוח מבחוץ אבל עם לב זהב".

 

הבמאי, שהיה ידוע בדרישותיו הקשות, המתעללות אפילו, מכוכבותיו הראשיות, מקבל נופך של ישיש לא מזיק, קצת סוטה, אבל כשמעמידים אותו על מקומו, הוא חוזר למוטב. אתם מצפים שהאיש שגרם לקריסה נפשית של השחקנית טיפי הדרן בצילומי הסרט "הציפורים" כמו גם לפגיעות פיזיות רבות שחוותה, האיש שעצר קריירות של שחקניות שלא שעו לדרישותיו הקפדניות, שזילזל באנשים והביך נשים, האיש הזה יחזור עם הזנב מקופל בין הרגליים לחיקה החמים הוהעוטף של אלמה ויתנצל שפגע בה? כן, זה גם לא עובר בסרט.

 

והדבר האחרון נוגע להאכלה בכפית. היצ'קוק הרי הוא מלך הרמיזות. הסצנה בפסיכו, הפכה לאלמותית, לא כי ראו כיצד הסכין חודרת לגופה של ג'נט לי, אלא כי המקטעים גרמו לאוטוסוגסטיה אצל הצופים, והשאירו רושם הרבה יותר עמוק, מאשר אם היו רואים את ג'נט לי צורחת באמת בעוד סכין מפלסטיק ננעץ בבשרה.

 

מה חשבו לעצמם יוצרי הסרט, כשניסו לרמוז שהיצ'קוק היה מציצן? בהתחלה, עם עיניו המציצות מבעד לתריסים, זה עוד היה נסבל, אך כשהסביר לשחקנית מדוע החור בקיר כ"כ רחב, זה הפך למעיק.

 

בקיצור, מאחר והאנשים שבאמת ילכו לראות את הסרט הזה הם תלמידי קולנוע, לא מדובר ביצירת מופת שתספק את הסקרנות הטבעית שלהם לגבי האיש והאגדה, אלא להפך, אפילו יעכיר אותה קצת. אבל, האנשים שנקלעו לקולנוע במקרה, ביום שישי אחה"צ ולא יודעים למה הם נכנסים או מי היה היצ'קוק באמת, הם יהנו מסרט נחמד שחוטא למציאות. אבל מה אכפת להם, הם לא יודעים איך היא נראית.

 

ציון:

תגיות