איכשהו האמנתי שכשאתחיל כבר להכיר כמה פרטנרים פוטנציאליים, כאלו שיש לי כימיה איתם, ושהם בני אדם, שרוצים ומוכנים בכל מאודם להיות הורים, אז כאן דווקא הייתי בטוחה שהבחירה וההתפקסות על מישהו אחד תהיה קלה יחסית. זה הרי לא בדיוק למצוא אהבה, נכון? ואם זה מתאים - זה מתאים. אבל, מסתבר שגם לבחור פרטנר, זה גם לא כזה פשוט. איך אומרים? דברים שרואים משם לא רואים מכאן?

מה שכן הפתיע אותי לגלות, היה שאם בעבר, בדייטים רגילים, היה לי מאוד קל להתעלם מכל מיני סימנים שהפריעו לי או שיכולתי לתרץ אותם במבוכה או מצב רוח של הצד השני (דבר ש'עזר' לי מאוד למצוא את עצמי במהרה במערכת יחסים של כמה חודשים שכללו ויתורים ופשרות שרק הלכו ותפחו עם הזמן), הרי פתאום אני מוצאת את עצמי הכי ערנית ומפוכחת, בלי שום כוונה להתפשר על עצמי (או הבייבי) כבר מהרגע הראשון.

אולי זה כי אני באה ממקום רציונלי ולא מרגש, או אולי כי זה כבר לא רק על חשבוני, אלא בסופו של דבר גם על חשבון התינוקי שיהיה, שזה גם הדבר הכי בעל משמעות עבורי. ואם אני לא אשמור עליו, אז מי כן? כך שלהתפשר כאן זה בכלל לא היה אופציה. בהחלט שינוי מרענן בשבילי. 
מה זה מרענן?? 180 מעלות ממה שהייתי עד עכשיו.

 

אני חייבת שתבינו משהו עליי.
אם בעבודה ובחיים בכלל, אני נתפסת כבחורה סופר אסרטיבית, חזקה, קשוחה ועם מיליון קילו של ביטחון עצמי, והמראה שלי כנראה גם עוזר לזה. אז בכל מה שקשור לזוגיות, הראש שלי תמיד הפסיק לעבוד והייתי הופכת לרכיכה אמיתית.
אני חושבת שהסיפור עם רני יכול להמחיש הכי טוב את ה'רכיכות' הזו. הכרתי אותו דרך חברים:אני בת 29, הוא בן 33, ומהדקה הראשונה הוא הצליח לסובב לי את כל הברגים הרגשיים בבטן. הוא היה כל מה שרציתי בבן זוג. בחבר. במפגש השני הוא אפילו הביא לי בובת טלטאביז מתנה. סתם כי יצא לנו לדבר על זה בדייט הראשון. נסחפתי מאד מהר, ואחרי חודש הייתי כרוכה אחריו ומאוהבת. 

ואז חטפתי את המכה הראשונה.

קבענו לצאת לאיזו מסיבה, ועשר דקות לפני השעה 21:00 הוא התקשר שהוא יוצא מהבית לכיוון שלי. 
חיכיתי. כולי מפונפנת ומתרגשת. בשעה 21:30 הוא התקשר שוב. הוא אמר שהרגע סיים שיחה עצבנית עם אמא שלו (מה קשור?) והוא חטף תג'ננה והחליט שאני והוא - זה לא יעבוד. וזהו, זה נגמר. 

אז בחמש הדקות הראשונות הייתי בשוק.

בדקה השישית המסקרה השחורה כבר נזלה לי על כל הפרצוף מהדמעות. מה לא הרגשתי. עלבון. פגיעה. בעיקר לא הבנתי איך הכל התהפך מחלום לסיוט. אחרי שעתיים זה כבר הפך לכעס מדומה. למה מדומה? כי גם הכעס הזה לא עזר לי שלושה ימים אחרי כשרני התקשר שהוא רוצה שנחזור. 

חזרתי כמו ט'טלה. עכשיו כשאני כותבת את זה אני לא מצליחה להבין מה עבר לי בראש. לא אז ולא במהלך כל השנה וחצי שהוא די התעלל בי רגשית. כל פעם משך קצת את החבל. ואני המשכתי לוותר. על עצמי בעיקר. כשזה כן התפוצץ אצלי נשבעתי שאני לא נותנת לאף אחד בחיים לשגע אותי ככה, ושסימן זה סימן ולא צריך לחכות שנה וחצי כדי להבין.

אבל אם אתם חושבים שגילי ה'ג'לי בלי' נעלמה בקשרים אחרי, אז זהו, שלא ממש.
אולי בפנים בפנים הביטחון העצמי שלי היה לא משהו אם ככה נתתי לאחרים לגרום לי לוותר לעצמי רק בשביל קשר. ודרך אגב, זו עוד סיבה שבגללה החלטתי לשים את כל הזוגיות בצד, עד שארגיש שלמה ובשלה עם עצמי לגמרי כדי לבוא גילי נטו. ומי שרוצה שיקבל, ומי שלא שילך לחפש ג'לי אחר.

 

בכל מקרה, אולי עכשיו כשאתם מבינים מי זו גילי של פעם, תבינו למה גילי של עכשיו תפסה גם אותי בהפתעה. ואהבתי את זה.

 

אז שנחזור ל-עכשיו ולחיפוש אחרי הפרטנרים?
את עידו הכרתי דרך חברה קרובה. מה שהיה הכי כיף או מוזר לגלות, זה שאם זה היה דייט אמיתי, כנראה הייתי מוצאת מיליון תירוצים לדחות את המפגש הראשון ביננו, והשני והשלישי ('אני עוד במשרד', 'היה לי יום נוראי' - וכל מה שרק יכולתי לחשוב עליו), עד שהוא היה מבין את הרמז ונעלם.  

 

פה, להפתעתי, דווקא זרמתי. קבענו. התלבשתי ויצאתי. בלי יותר מדי חרדות ותהיות. ותקשיבו, היה פשוט מעולה.

 

ואם זה לא היה מפגש בין סטרייטית לגיי הייתי אפילו אומרת שהיה קליק מהרגע הראשון, כי השיחה זרמה כאילו אנחנו מכירים שנים. גם היו לנו הרבה נושאי שיחה משותפים כך שלא מצאנו את עצמנו ברגעי מבוכה. אולי רק בדקה הראשונה של ההכרות, אבל זו נעלמה כלא היתה. אולי גם העובדה שהוא היה הבייבי דייט הראשון שלי, גם תרמה להתרגשות ולאנרגיות הממש טובות שהיו לנו. 

 

אז אפשר להגיד שיריית הפתיחה עם עידו בכל תהליך ההיכרויות התחיל, ואני ממש נהניתי. 
האמת שהייתי אפילו מוכנה לסגור את החיפושים כבר במפגש השני איתו. ירוקה שכמוני. 

אז גם הגיע שי. טוב, האמת שהוא הגיע די בהתחלה. דרך מכרים רחוקים. בן 50, רווק, שמת כבר לילד, רופא, סטרייט שלא ממש יצא עוד מהארון, אבל מתישהו זה ברור שזה גם יגיע. אבל איך ששי הגיע לפתע, ככה גם העלמתי אותו מהר מאד.

טוב, כנראה שאם אלונה, החברה המהממת שלי, לא היתה דוחפת אותי להיפגש איתו  (כי הוא נשמע לה מושלם), אני לא בטוחה שהייתי בכלל נותנת לו הזדמנות. סה"כ כבר התחלתי להיפגש עם עידו ולא ממש רציתי להתחיל לרוץ על כמה חתונות, או "אבאים" בו זמנית. אבל אלונה החליטה בשבילי, ואני הרי גם החלטתי - שאני זורמת , וגם אם בסוף זה רק יחזק לי את ההחלטה לגבי עידו, זה שווה את זה. אז קבענו.

 

הוא היה, איך אומרים, נחמד. 
רופא. אפילו מבוסס למדי, עם דירה משלו בצפון הישן של תל אביב. וגם הכי מוכן כאן ועכשיו לילד. 
מצחיק, כי עד לפני חמש שנים אולי, הייתי מגדירה אותו כזיווג החלומות שלי ועטה עליו, או מנסה לפחות, אבל כנראה התפכחתי עם הזמן (כולל ההבנה שכסף אולי לא גדל על העצים, אבל גם לא שווה שתמכרי את עצמך בשבילו), כי השריטות שקלטתי על הבנאדם  כולל התפיסה העצמית שלו כצעיר ברוחו (רחוק רחוק מהמציאות!!), גרמו לי לעוף משם תוך לא יותר מ 15 דקות. נקסט.

המשכתי להיפגש עם עידו. היו לנו מיליון נושאים לדבר עליהם, הוא הצחיק אותי מאד, וגם אני נתתי לעצמי להיפתח לאט לאט. הכל זרם ונראה מעולה. לפחות עד המפגש הרביעי.

זה דווקא התחיל אופטימי, כמו המפגשים הקודמים. הפעם נפגשנו אצלו בבית, עם מגש סושי שהוא הזמין על חשבונו (די בעל כורחו, כי קצת שכחתי להציע לו לשלם), אבל אז התחילה שיחה די מעצבנת. זו היתה שיחה שלגמרי התבקשה כבר במפגש הזה, על הילד המשותף ואיך נגדל ואיך נתמודד. אבל פתאום משיחה כיפית, מצאתי את עצמי מתגוננת. כמו מתבקשת לתת לו דין וחשבון. האם אני בטוחה שאצליח להוציא את התינוק כמה פעמים בשבוע מהגן, ואיך אני מתכוונת להסתדר כלכלית עם כל זה, כי הוא ייתן את החלק שלו, אבל זהו. משם אני צריכה להסתדר לבד. ואיך, ואיך.

 

וואוו. רגע. בוא נירגע!  הרי שנינו אמורים להיות ביחד בתהליך הזה. לתמוך ולעזור. ולזרום. בלי התחשבנויות. ואם עכשיו זה מתחיל לעלות, מה יקרה כשיגיע הדבר האמיתי? נתחשבן כל פעם?? לא מתאים!
טוב, קלטו עליי את האסרטיביות והביטחון העצמי. 
אז אם להיות כנה עם עצמי, ואתכם, אולי לא היה לי באמת כל כך קל לנפנף את עידו ולהמשיך הלאה.

כבר מעידו בבית, התחילו לבצבץ אצלי אותן מחשבות, שהצליחו כמו תמיד, להיכנס אליי פנימה, ולערער לי את הביטחון העצמי. איך באמת אני מתכוונת להסתדר עם תינוק? ועם השעות? שלא לדבר על הכסף?? ומה אם זה גרם לעידו לאבד עכשיו את הרצון שלו להתקדם איתי. מה אני אעשה עכשיו? אחזור לשי?? הוא כן רוצה.
למזלי, באותו הזמן שהמחשבות האלו התחילו להיווצר, נוצר אצלי הפעם גם משהו חדש. שלא הכרתי עד היום. זעם.
מי הוא שישפוט אותי? מה הוא עשה בחיים שמאפשר לו לעמוד מהצד השני ולשאול אותי אם אצליח להתמודד עם השעות והכסף?  למה, הוא יודע?? הרי אני יודעת מי אני ומה אני שווה, ואם החלטתי שאני הולכת להביא ילד, זה לא בא בקלות אלא עם הרבה מחשבה מאחור. ואם הוא לא מבין את זה, שילך ויחפש.

ויחד עם הזעם (שהסתבר כאמיתי הפעם) הופיע עוד משהו שאף פעם לא ממש הכרתי. סוג של הכרה עצמית. או אולי אפשר לקרוא לזה פשוט אהבה. ואל תבקשו ממני להסביר מאיפה ולמה ומה זה אומר - אהבה. אני רק יכולה להגיד שפתאום אפף אותי הביטחון המלא, שכשיגיע הרגע הנכון, אני אפגש את הבנאדם הנכון, הכי טוב בשבילי ובשביל הבייבי שלי. כזה שלא יעורר ספקות אלא רק יעשה לנו טוב.

 

ויומיים אחרי קיבלתי אישור מלא בדיוק לזה. בשם אסף. אבל רק בשבילו אנחנו צריכים פרק נפרד לגמרי.

 

ואם אתם רוצים לעקוב אחרי וכל פוסט וחוויה שיוצאים, היום אתם יכולים להירשם לעדכונים במייל,
או כמו תמיד בעמוד הפייסבוק שלי. 

 

תגיות