יום חמישי בבוקר. כשאני רואה את הפנים היפות שלה שוב מציצות אלי מצג הטלפון, אני מחייכת. "מה יש לאכול?", היא שואלת אותי. היא מתכוונת לארוחת הערב, השעה כעת היא שמונה וחצי בבוקר. לנצח אחות קטנה. מדהים איך ישנם דברים בחיים שמתקבעים לעד.

כשהיא נולדה, הייתי בקושי בת ארבע. אבל כבר אז הבנתי את גודל המעמד. אני זוכרת את מסדרונות בית החולים, את הראש הצהבהב המושלם שלה מציץ אלי מבין כל התינוקות השלווים. אני זוכרת שהרימו אותי כדי שאראה אותה, היחידה מבין כולם שבכתה. איך זיהיתי אותה מיד? פשוט ידעתי, מהרגע הראשון ידעתי וגם ברור היה לי ממרום ארבע שנותיי מדוע היא בוכה. היא רצתה אותי. היא רצתה אותי ואני רציתי אותה. העובדה הזו נקבעה בשנייה הזו ללא עוררין ולאיש לא היה מה לומר בעניין. מעתה, כך היה לי ברור, זה היא ואני מול כל העולם. וכך היה. 

ולא, לא הכנסתי למשוואה הזו את העובדה שמדובר בתינוקת בת יומה. היא תזהה אותי, היא תכיר אותי ותבין אותי ואני אבין אותה ואני אדאג לה. הנתונים האלו היו ברורים לי בדיוק כפי שברור לאדם שעליו לקום בבוקר. בשנייה הזו, כשהיא בוכה בין כל התינוקות השלווים, רק רציתי לחבק אותה ולהרגיע אותה, נשבעתי להיות שלה לעד, נדרתי לה אמונים לנצח וידעתי שגם היא נודרת לי. וכך היה.

אני אחזתי בידה הקטנה כשהחלה לצעוד את צעדיה הראשונים, לימדתי אותה שירים וריקודים, דאגתי עד מוות כשאושפזה בבית החולים בגלל תגובה אלרגית לצבעי שמן בהם ציירה בגן ותמיד ידעתי לנחש מה היא חושבת. לילדה שהציקה לה בגן הבהרתי באופן חד משמעי שממש, אבל ממש לא כדאי לה. לא פספסתי אף לא מסיבת יום הולדת אחת שחגגה בגן וידעתי לספר בדיוק מי חבר שלה בגן ומי לא. יד ביד צעדנו בדרך חזרה מגן הילדים שלה ובשמחה שכבנו יחד על השטיח בסלון כשאני מלמדת אותה לקרוא.

כזו הייתה הילדות שלנו. תמיד יחד.

במבט לאחור, אני מבינה ששום דבר לא מובן מאליו. אז חשבתי שכן.  כמה סבוכה מערכת היחסים הזו בין ילדים שגדלים יחד, זה לצד זה וכמה מיוחדת היא יכולה להיות. אני מבינה היום עד כמה מדהים הקשר ביננו. אני מנסה להמחיש לילדי שלי את הימים ההם, חולקת איתם סיפורים בלתי נגמרים של חוויות משותפות איתה ומספרת להם איך שתמיד תמיד דאגתי לה. לעיתים אנחנו מפריזים בסיפורים שאנחנו מעבירים לילדינו, מבקשים לתת להם נופך אחר, מרשים יותר. לא במקרה הזה. הכול אמת. הכול נכון.

אני מספרת להם איך פעם עמדנו שתינו יחד בקומת הגג עם ידיים פשוטות לצדדים, כפות ידיים קפוצות ורק אצבע מורה זקופה מעלה. חיכינו באמת ובתמים שפרפר יגיע וינוח על האצבע. היום אינני יודעת לומר כמה זמן עמדנו כך. אז זה הרגיש כמו יום שלם והמשימה הזו נראתה לשתינו הגיונית לחלוטין. מה שעד היום קסום בעיני הוא שהפרפר באמת הגיע. אינני זוכרת על אצבעה של מי מאיתנו הוא החליט לנוח. אני מספרת לילדיי איך צווחנו שתינו בבהלה ועונג ואיך הפרפר המבועת נמלט מן המקום תוך שבריר שנייה. הם אוהבים את הסיפור הזה במיוחד.

מבחינתנו לא התקיים אז דבר פרט לאותו הרגע ולאותן שתי ילדות. תקשרנו מבלי לדבר, ידענו זו את ליבה של זו.

יחד הכנו עוגות במטבח, יחד יצרנו משחקים דמיוניים ושחקנו בהם שעות, הכנו שיקויים גועליים ובמבט חמוד ותמים נתנו אותם לאמא לשתות. אחר כך, כשישבנו כל אחת בחדרה, היינו יושבות ליד הדלת וזורקות פתקים זו לזו. שותפות לפשע.

אני מנסה להעביר ולו במעט לילדיי את התחושה הזו. ללמד אותם עד כמה מבורכת ברית כזו. אני מספרת להם על תעלולים, על שעות קסומות של קריאת ספרים והמצאת משחקים. אני מתבוננות בעיניים הקטנות שלהם נוצצות. הם מיד מחליפים בינהם מבטים זוממים. אני מקווה עבורם שידעו ליצור את הגשר הזה, להרגיש את האמת המוחלטת הזו. אני עבורך ואתה עבורי. לעולם אינך לבד בעולם. זו הייתה האמת שלנו וזו הייתה המתנה היפה ביותר.

עם השנים, פנינו כל אחת לכיוון שונה. היא רווקה תל אביבית ואני חבקתי את הבכור שלי כבר לפני שהייתי בת עשרים ושבע. היא מעופפת אי שם ואני נטועה בקרקע. תמיד זו לצד זו. גם כשאנחנו רחוקות. עם השנים למדתי לשחרר. אני עדיין דואגת. אני מניחה שתמיד אדאג לה.

בימי חמישי היא מגיעה אחרי שהיא מסיימת ללמד סטודנטים לעיצוב פנים. גם אחרי יום ארוך מאוד וגם אם אני מאוד עייפה, אני תמיד מכינה לה את המרק שהיא אוהבת. תמיד דואגת שיהיה לה משהו טעים לקינוח. אנחנו לוקחות שמיכת פוך, מתכרבלות תחתיה ותוך דקה חוזרות להיות הילדות האלה. 

בימי שישי, אצל ההורים, אנחנו מראות לילדים את האלבומים הישנים. יש שם אינספור תמונות משפחתיות. לא משנה היכן צולמה התמונה או מתי. זה תמיד שתינו יחד שם. תמיד. חבוקות, צוחקות, עושות פרצוף שובב למצלמה.

שתינו יחד, מול העולם כולו. כמו שנשבעתי לה פעם.

וכך היה.

 

תגיות