לא, אני לא רוצה לשחרר!!
"נו, את כבר רושמת אותה לגן?"השאלה הזו נשאלת תמיד באותה הנימה. תמיד מלווה במבט חשדני. בהתאם למענה ,ילווה המבט בהבעה המתאימה. התשובה המצופה היא - "כן, רשמתי אותה לגן של ________ והיא מתחילה בספטמבר, שמעת על הגן?". תשובה כזו תניב בדרך כלל הבעת אישור. תמיד נעים לנו לפגוש מישהו שקיבל את אותן ההחלטות אותן קיבלנו אנחנו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על החלטה הנוגעת לילדינו. הר של רגשות אשם מסתתר מאחורי הורה שמותיר מאחוריו ילד בוכה בגן. לא משנה באיזה גיל החל הקטנטן לבקר בגן. זה תמיד נוגע לנו במקום הכי כואב. הייתם חושבים שמהמקום הזה, מהמקום המבין הזה, יתקבל המענה השני בהבעה מבינה ואמפטית.
אז זהו, שלא ממש.
תעיד כל אמא אשר בחרה שלא לשלח את הפיצפון שלה לגן בספטמבר הקרוב או לחילופין להפקיד את הקטנטן בידיה הנאמנות של המטפלת - המענה השני לעד יתקל בביקורת, גם אם סמויה, גם אם נעשה ניסיון ממשי להסוות את הביקורת הזו. היא שם. "ילדה רביעית ועוד לא למדת לשחרר?". בני משפחה, חברים, אנשים שאינם קרובים ולכל היותר מהווים מכרים, זרים מוחלטים, כולם מרשים לעצמם לחדור אל תוך הפרטיות שלי ולשפוט אותי מבלי למצמץ. היום אני כבר לא טורחת להסביר לאף אחד על כך שתמיד הצלחתי לעבוד גם כשהילדים היו איתי. מבחינתי - אף פעם לא ויתרתי על עצמי ובשבילי, להשאיר אותם איתי היה חלק מן המימוש הזה. אני תמיד זו שבחרה בדרך השונה כשכל החברים מהלימודים נפגשים. אני שומעת סיפורים על החברות שיוצאות פעמיים בשבוע בשעה שלוש וחצי ויתר הפעמים נשארות בעבודה עד הערב, מסתייעות בסבא וסבתא או במטפלת כי גם אבא בעבודה.
אל תכעסו עלי בנות, לי זה לא התאים.
אחד הדברים החשובים ביותר שניסיון החיים לימד אותי עד כה הוא לא לשפוט איש, או לפחות לנסות. אני מבינה שכל פרט נתון לאילוצים כלכליים, שיקולים ורצונות משלו. אני מבינה שכל אישה היא אדם נפרד ועצמאי וזכותה לקבל עבור עצמה את דרך החיים המקובלת עליה, עבורה ועבור ילדיה. אני מבינה שלא כל אחד רואה את החיים בדיוק כמו שכנו. אני מבינה, למדתי לא לשפוט. באמת למדתי שלא לשפוט אותן כי להן זה מתאים. הן מקבלות על עצמן את המחיר בדיוק כפי שקיבלתי אני על עצמי את המחיר. אני לא שופטת אותן, אך הן שופטות אותי בכל הזדמנות. לא מקובל עליהן שאני נשארת ועובדת בבית, לא מקובל עליהן שאני לא יוצאת בכל בוקר למשרד,הילדים שלי ביקרו בכל מזכירויות בתי המשפט באיזור וכשנזקקתי לכך, בעת דיונים, נעזרתי גם אני באבא, סבא וסבתא, עד שנכנסו לגן. לא מקובל עליהן שהילדים שלי לא נמצאים בצהרון החל מן היום בו הם נכנסים לבית הספר וגדולים מספיק כדי להבין שאמא צריכה לעבוד וגם אין לי שום תוכנית לרשום אותם לצהרון.אני מצאתי את הדרך שלי שנכונה לתקופה הזו בחיי, עליהן זה לא מקובל בכלל.
כן, ילדה רביעית. אני לא מבינה מה הכוונה ב - "לשחרר", כי בגיל תשעה חודשים, הקטנה שלי ממש לא צריכה שישחררו אותה לשום מקום. טוב לה איתי. הכי טוב לה בעולם. הכי נכון לי בעולם. כואב לי עד עמקי נשמתי לחשוב שאפספס את כל הקסם הזה שמתרחש אצלה, לראות אותה גדלה מבחינתי מהווה מתנה שאין לה תחליף. את זה אי אפשר לשחזר, אי אפשר לשמור רק לסופי שבוע וגם אי אפשר להחזיר. השעון מתקדם קדימה והקטנה שלי לא מחכה לאף אחד. היא רוצה קדימה, היא רוצה ללמוד, לבדוק, לעמוד, לדבר, לחבק, לגעת, להביט בי בעיניים נוצצות כשאני מצחיקה אותה ומתוך הקן הבטוח שבזרועותי היא מתבוננת ימינה ושמאלה ולומדת את העולם. בשבילי זו האמת. בשבילי אין דרך אחרת.
אני לא קובעת, אני לא אומרת ואני לא מכריזה שמבחינתי זו הדרך היחידה הנכונה לגדל ילדים. ממש לא. לכל דרך יש תג מחיר בצידה. תמיד. בשבילי זו הייתה הדרך היחידה. עבורי זו הייתה הדרך היחידה הנכונה לגדל ילדים. כל אחת בוחרת את הדרך שלה, אם מאילוצים ואם מבחירה. כל אחת יודעת מה נכון ולה ומה מתאים לה. ילדים פורחים גם עם מטפלות וגננות טובות. אני יודעת. ברור לי שאין כאן אמת מוחלטת.
לפני שנולד הבכור שלי, היה לי ברור כי בגיל חצי שנה אחזור לעבוד והוא יבלה עם מטפלת. כך גדלתי אני וזה נראה לי תקין לחלוטין. אישה לעולם לא צריכה לוותר לעצמה או על עצמה. לעולם לא. אבל מה אם חלק ממה שהיא רוצה לעצמה ובעצמה הוא לגדל? ומה זה בכלל אומר, "לגדל"? האם זה שהקטנטן בן הארבע החל לבקר בגן בגיל שנתיים, אבל כיום נמצא בגן עירוני עד לשעה ארבע אומר שגידלתי אותו יותר או פחות?
אין כאן תשובה נכונה. אין ולעולם לא תהיה. אני יודעת שישנן אמהות שכלל לא מפיקות הנאה מלרדוף אחרי תינוק זוחל ולהתמסר אליו, כפי שנדרש להתמסר לתינוק. אני מבינה ומקבלת את זה. את אותו חוסר הנאה הייתי מפיקה מלצאת פעמיים בשבוע בשעה שלוש וחצי מהעבודה וביתר הימים להישאר בעבודה עד שעה מאוחרת, כשאני מאחלת לילה טוב לקטנים דרך הטלפון.
לי, זה לא התאים.
אז לא, אני לא רושמת אותה לגן בספטמבר. גם לא שוכרת את שירותיה של מטפלת. אני אישאר איתה ואמשיך לעבוד מהבית כל עוד זה יהיה נכון למשפחה שלי. אם אין תמיכה של הבית, אי אפשר ללכת בדרך הזו.
אני חושבת שלאף אישה אסור לוותר על עצמה במסווה של טיפול בילדים. לברוח זו לא הדרך. עוד עשר שנים הקטנים כבר יהיו גדולים ואנחנו ניאלץ להתחיל מהתחלה. גם זה לא נכון בעיניי. אני טיפלתי בתינוקות שלי מתוך רצון ומתוך מסירות גדולה ומתוך אותה מסירות התמודדתי ואתמודד עם ההשלכות הגלומות בכך. לא פשוט לרצות להתקדם, לעבוד ולגדל סימולטנית. לא פשוט בכלל.
אבל זו הבחירה שלי נכון לעת הזו, נכון לעת בה מבחינתי הקטנים עדיין קטנים ולפניי יש עוד המון שנים של עבודה.
והכי חשוב, יותר חשוב מהכול - אני שלמה איתה.





React to WordPress