איך אפשר בכלל לבודד אישה אחת שהשפיעה על חיי? איך אפשר לבחור מישהי אחרת מאמי? האישה שטביעת נפשה, גופה ונשיותה חתומים ככל הנראה לאורך, רוחב ועומק נפשי, אשיותי וחיי, בין אם קל לי, לנו, ונוח להודות בכך, ובין אם לא.

 

איך אפשר שלא לבחור בבת שלי, ילדת הלב שלי? זו שגידולה, חינוכה והאהבה שלי אליה ושלה אלי, הפכו להיות השידרה של חיי, של נשיותי במובן העמוק ביותר. איך אפשר לא לבחור את החברה הכי טובה שלך, את החברות, אלה שהיו, אלה שעזבו, אלה שעזבת, אלה שנשארות איתך בקצבים משתנים, קרוב ורחוק ובאמצע לאורך השנים, וחוצבות איתך לאט ובהיסוס, לאט ובבטחון את מה שמסתמן לאחרים כמי שאת, האישה שאת היום, ממש כרגע.

 

עוד בהייד פארק נשים

הרשמה להייד פארק נשים 2013 - היכנסו ושמרו לעצמכם מקום

אונלייף ונעמת מציגים: הייד פארק הנשים המשפיעות בישראל

נרי ליבנה בטור מיוחד: האישה שלימדה אותי לכתוב

 

כל הנשים האלה חרטו את עצמן בתוך חיי, בלבי, לתמיד. איך אפשר לבודד השפעה נשית מהשפעה גברית מבלי להכיר בהבדל המהותי שבינהם? אבל מסתבר שאפשר, אולי אין לעולם אחת כזאת מיתולוגית וענקית, אבל אם מצליחים לבודד נושאים וזמנים הבחירה הופכת צלולה ופשוטה.

 

ביקשו ממני לבחור אחת שאני יכולה להצביע על המתנה שהרווחתי בזכותה, אז הפעם אני בוחרת במי שאני עדיין לא מכירה באופן אישי ? אבל לא יעזור לה, עד סוף הקיץ הזה אני פשוט אכריח אותה לפגוש אותי לבליינדייט ? ובכל זאת שינתה את חיי. קוראים לה יהודית קציר, והיא סופרת. ישראלית.

 

אני זוכרת את הרגע ההוא, שבו נפתח משהו גדול ורחב בתוכי בזכותה ובזכות כתיבתה, זה היה כשקראתי את ספרה הראשון, את סוגרים את הים: "פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ, והיה לו טעם של חול וריח של ענבים, ושמש ג'ינג'ית ציירה נמשים על הפנים, ואחרי סוכות שרקה הרוח לכנופיה של עננים, ודהרנו הביתה בוואדי בסופת רעמים, והגשם דקר את הלשון מנטה ואורנים, וכלבי השכונה התחרו בנביחות כמו דודים משתעלים בהפסקה של קונצרט חורפי, ופתאום התנפל האביב בצריחות חתולים ופריחת לימונים, ושוב היה חמסין ובאוטובוס עמד האוויר, אבל קמנו רק לגברת בלומה בלאו מהדואר, שהיתה חוטפת ילדים מסוכנת, ובאה אלינו למיטה בלילה עם שיער אפור פרוע של חוטפת ילדים מסוכנת ומשקפיים צרים על קצה האף המחודד כמו עיפרון אדום של חוטפת ילדים מסוכנת ומחייכת בחנפנות ערמומית של חוטפת ילדים מסוכנת ושולחת אל פנינו אצבעות קרח יבשות, ורק אם היינו נותנים לה את כל הבולים המשולשים יכולנו איכשהו להינצל, או אם התפללנו לאלוהים, שהתחפש לליצן בקירקס ההונגרי, והתנדנד בשיווי משקל על חבל מתוח מתחת ליריעה הכחולה של האוהל, בנעליים ענקיות ובמכנסיים רחבים משובצים אדום לבן, ואחר כך התחפש לפיל, וסובב אלינו את אחוריו המקומטים, והלך לאכול ארוחת ערב. פעם..., "

 

הרגע ההוא, שבו נפתח משהו גדול ורחב בתוכי (עטיפת הספר "סוגרים את הים")

 

אני זוכרת את הדירה שבה גרתי, את החדר והשמש שהייתה מלהיטה אותו בשמש אחר צהריים מאפריל עד אוקטובר ואת הספר. זרם המילים, התחושות, הסיפור שלה שסדק את הפחד ותחושת האני-רוצה-אבל-לא-יודעת-איך. איך הכתיבה התמה, המלאה בקולה הפנימי שהוא תערובת מופלאה בעיניי של אינדיבידואל ושל זכרון קולקטיבי, איך היא מצליחה גם להיות היא יחודית וגם לתת לכל כך הרבה, בעיקר נשים בואו נודה, את התחושה שעליהן, שאותן היא כותבת, גם.

 

אבל מה שיהודית קציר העניקה לי גדול מעונג קריאה, מרגש ככל שיהיה. היא גרמה לי להבין שאפשר. שאפשר לכתוב איך שרוצים, איך שמרגישים. שהקול הפנימי שיש בך שרוצה לספר משהו, להביע, אין בו חוקים. שאפשר לכתוב כמו הילדה שאת רוצה לכתוב בקולה, כמו הזקנה שפעם תהיי, את יכולה לכתוב, ליצור, להביע את מה שאת רוצה, להביע ואין שם גדר, אין שם "גדולים" או "מבינים" או "מומחים" שיגידו לך אם זה נכון או לא נכון. שאם תהיי נאמנה למה שאת רוצה להביע, אם תהיי אותנטית וקשובה לעצמך, תוכלי לעשות את מה שאת רוצה בדרך שלך. אין חוקים ביצירה, בתשוקה, בצורך להביע. אם יש סיפור שאת רוצה לספר, את יכולה לספר אותו בדרך שלך.

 

המתנה שניתנה לי, לפעמים אני חושבת שזו מתנה שלא ניתנה, אלא כזו שנלקחה, שלקחתי לעצמי באותו אחר צהריים. יש רגעים כאלה, שכמו חלון פנימי, פרטי לגמרי נפתח ועכשיו לכי תביני למה דווקא עכשיו, למה דווקא החלון הזה. מה שבטוח הוא שכשחלון אל נפשך נפתח, ולי איו ספק שזה היה אחר צהריים, רגע של חסד ותובנה, שמועטים כאלה נופלים בחלקו של אדם בחייו, בחייה, ועל הזמן הלוהט, הפתוח, המחזק כל כך, זה שאיפשר לי לשבור קירות פנימיים, מחיצות מפחידות של היסוס ופחד ומה יהיה אם, על האומץ שאזרתי עם עצמי, והתחושה הערטילאית הזאת שהחופש הפנימי, הילדי, הוא שמתווה, ועל זה שאני זוכרת לא מעט, לא תמיד, אבל לא מעט כשאני מתיישבת מול המסך הריק ומנסה, שוב, לכתוב מה שאני רוצה וחייבת לספר, ואני כותבת בדיוק, אבל ממש בדיוק כמו שאני רוצה, מדלגת בין דמויות, זמנים, פיסוקים ופסקאות בלי דין ובלי דיין, על הזמן הזה, החופש והאומץ שניתנו לי דרך המילים שלה, דרך הכתיבה שלה, אני מודה לה, בלב, בכל פעם מחדש.

 

וחוץ מזה, הנה, במקריות אמיתית (נשבעת שלא מתוכנן) יצא (סופסוף) ספרה החדש צילה ואיך אני לא אזכיר את זה, תגידו? אני מחכה לו כמעט, כמעט כמו לספר של עצמי.

 

לבלוג של חלי גולדנברג, תקריב

תגיות