קוראים בשם שלך והלב שלי מתחיל לדפוק מהר. הנה אני קולטת אותך מרחוק. עכשיו אתה בזכות עצמך בלבד, לא קשור אלי או אל אבא שלך. רק אתה מול החיים. מול העולם. אין לי דרך לעזור לך. אתה עומד שם מול היריב שלך, ילד קטן בעצמו ולי אין אלא לעמוד מהצד ולהאמין בך. ואני מאמינה. כל כך מאמינה בך. זה לא מונע ממני לחוות פיזית את התחרות הזו.

19.3.13. אליפות ישראל בג'ודו. שמונה וחצי בבוקר, אנחנו שם. חופשת הפסח, המוני ילדים מרוגשים גודשים את המקום, אחריהם הורים שהודיעו בעבודה כי - "לילד יש תחרות חשובה" והגיעו הנה. המתח באוויר. מוצאים את המאמן ואז שקילה, רישום ורכישת כרטיסים להורים. כן, גם ההורים צריכים לקנות כאן כרטיסים. בכל זאת, אליפות ישראל..

אבא שלך רץ ישר קדימה, משאיר אותי מאחור עם אחותך הקטנטונת. הנה המאמן הקשוח שלך לידך, חמור סבר, מרביץ בך תורה לפני שהקרב מתחיל. אתה רציני לגמרי, מביט ביריב שלך ואומד אותו. הנה זה מתחיל. אני מסתכלת לרגע ואז מסיטה את המבט. כך שוב ושוב. הבטן מתהפכת לי, ממש כמו בפעם הראושנה שהופעתי בבית משפט. הלב דופק, הראש דופק. הלו, גברת, תשלטי על עצמך. באמת שאני בחורה די שקולה וקרת רוח ביום יום, על אף שברגע הזה זה לא ממש ניכר. הקרב ממשיך. אתה נאבק שם בלי הפסקה, המאמן צורח ברקע הוראות. כאב מפלח לי את הרקה השמאלית. עוד סיבוב. איפה הקטנה? נכון, היא ישנה לידי. הוא מנסה להפיל אותך ולא מצליח.

אני רואה אותך נאבק, לוחם, מפיל, משתולל. נגמר, אתם לוחצים ידיים. אני אפילו לא קולטת מה קרה. מחפשת את אבא שלך ולא מוצאת. חייבת לראות אותו, לקרוא את המבט שלו...ניצחת. זה אומר שיש לך עוד קרב. קוראים בשם שלך שוב. שוב הכאב ברקה. שוב הבטן מתהפכת לי. הוווו.........עוד סיבוב ברכבת ההרים הזו. אין ברירה, אני עולה וממתינה שיחגרו אותי. הנה אתה מתחיל שוב. תופס, מושך, מוציא מעצמך עוצמות מטורפות. מביטה, מסיטה מבט, שוב ושוב. הכאב, אוי הכאב ברקה. הנה מתחילה לי מיגרנה. השופט מפריד ואז אתם קופצים אחד על השני בטירוף. הוא עליך ואתה עליו.

לא, אני לא ידעתי שזה ככה. אני בכלל מגיעה מבית של בנות. אצלנו המתח הגדול היה לפני הופעת בלט ואף אחת לא ניסתה לרתק שם. לא היו שם קידות, לא היה יוקו שיאו גאטמה וגם לא קו- אוצ'י גארי. יעל ארד עדיין לא זכתה אז במדליה אולימפית וג'ודו לבנות לא היה פופולארי כמו היום. היו שם נעלי בלט וסיכות בשיער והמלחמה היחידה (אף שלעיתים גרועה לא פחות), הייתה מי תרקוד בשורה הראשונה בהופעה.

מהמקום הזה, לא היה לי שום מושג על המשמעות החברתית העמוקה שיש לעניין הספורט אצל בנים, שלא לדבר על החשיבות המהותית של הכדורגל. או שאתה משחק או שאתה לא. אין אמצע. היופי של העניין הזה, הוא שבנים זקוקים לכדור בלבד והם הופכים להיות חברים. הם אפילו לא צריכים לשאול לשמו של השותף למשחק. הוא שם? יש לו רגליים? הוא יודע להשתמש בהן? זה מספיק. באמת שלא צריך יותר מזה.

אצל הבנות זה די אחרת...

אני רואה את הנסיכה וחברותיה. אני רואה את האמוציות, הכל רגשי, הכל ישר ללב. הן נעלבות, הן מחזירות, הן נוקמות ומתפייסות. הן נשבעות אמונים לעד ולמחרת נשבעות שוב. הן אוהבות עד אינסוף וגם כועסות באותה עוצמה. הן מנהלות שיחות - יחסינו לאן, יודעות לגשר על פערים, להתגבר, מחפשות דרכים של פשרה כי שני הצדדים יודעים שיש מה להפסיד וכדאי לא להתפוצץ.

כנראה שכמו בכל דבר, האמת נמצאת איפשהו באמצע.

המבחן הראשון בג'ודו בו נכחתי, הורכב מחבורה של קטנטנים שמושכים, דוחפים ומעיפים זה את זה על המזרן כשסביבם חבורת אבות משולהבים, צועקים קריאות קרב. כך נערך אצלנו המבחן לחגורה הראשונה. בעיני זה דמה לאימון סטנדרטי של החמאס. בחמש השנים שחלפו מאז, הספקתי להתרגל לרעיון. בתאוריה, כן? בפועל זה קשה בכל תחרות מחדש. מה לעשות שלאמא קשה להתרגל לרעיון.

ג'ודו הוא ספורט עם המון כבוד ומסורת, זה נכון. מה לעשות שבפועל ובעיניים של אמא זה בעצם שני ילדים שהולכים מכות. בצורה מסודרת, עם שופט ובלי תרגילים מלוכלכים, אבל מכות.

כנראה שבגלל זה, אבא שלו קול לגמרי ואני, איך לומר, קצת פחות. אבל משתפרת מפעם לפעם.

אז לכל ההורים שכמוני העבירו קרוב לשש שעות באליפות ישראל לג'ודו. אין לי אלא כבוד אליכם. באמת שהיה לא פשוט, במיוחד עם תינוקת בת תשעה חודשים.

שלכם,

בברכת הג'ודו

תגיות