ב- 25 לנובמבר 2008, ביום ההולדת ה- 33 של עדי, טסתי עם משלחת של צה"ל למסע בפולין. מספר קטן של הורים שכולים מצטרפים למפקדים מכל חיילות צה"ל, למסע שנקרא "עדים במדים".

 

כשהחלטתי להצטרף למשלחת, ביקשתי בין היתר לנסות ולחוות במעט את השכול של אבי האהוב והנערץ. אבי איבד על האדמה הארורה ההיא את בנו בכורו ואת אשתו הראשונה, שנסעו לבקר את משפחתם ערב המלחמה, וגם את הוריו וחלק גדול מאחיו, שעלייתם ארצה נדחתה.

 

 

אחרי 13 שנות שכול, יש לי את הכוח להתמודד גם עם האובדן שלו

אבא שלי היה בעצם אב שכול, אבל הוא מעולם לא סיפר לי על כך. לא היה לו קבר לבכות עליו, לא היה תאריך ל"יום השנה", לא מערך תמיכה של משרד הביטחון, הוא לא שמע על קצינת נפגעים, ובעיקר לא היה לו, מתוך רצון והחלטה, עם מי לבכות על האובדן.

 

אבא שלי הקים משפחה חדשה, עליה הוא שמר מכל משמר, ובעיקר דאג שנהיה מאושרים ומוגנים. במסע המרגש הזה לפולין ליוו אותי כל הזמן אבא ועדי. אמרתי בלבי לאבא שאחרי 13 שנות שכול, יש לי את הכוח להתמודד גם עם האובדן שלו. אנחנו נזכור ונבכה ביחד על סבא שלמה משה, על סבתא גיטל לאה, על אחי יעקב דוד, על אמו לובה טיקולסקי, ועל הדודים והדודות חנה, דינה, צבי,יחיאל ונח.

 

לאורך כל המסע, בקור המקפיא של פולין, בין סיור במחנות לטקסים באתרי השמדה, רצו אל מול עיניי תמונות משותפות של אבא ועדי, ותמונות דמיוניות של בני המשפחה האחרים, אשר אותם לא זכיתי להכיר.

 

הייתי מביטה בהם ממרחק וחושבת שכך נראית נחמה

ביום בו עדי נולדה, כשהייתי עדיין בחדר הלידה, שהיה אז אולם גדול מופרד בווילונות בין יולדת ליולדת, שמעתי את קולו הנעים של אבא, מעבר לווילון. שמעתי אותו משגיח ומפקח שכולם עושים את מלאכתם נאמנה, בזמן שבתו הצעירה כורעת ללדת. כשבקשתי בתום הלידה לראות אותו, אמרו לי שההורים עדיין בחיפה, אבל בתחושה שלי אבא נמצא בכל מקום בו היה צריך לשמור עליי, ואני הייתי משוכנעת שהוא שם כמו תמיד.

 

שעות לאחר הלידה כתב אבי מברק לאחי ולמשפחתו ששהו בחו"ל, בזו הלשון ? "הילדה ילדה ילדה". תמיד, עד יום מותו, הייתי בעיניו ילדה שצריכים לשמור עליה.

 

בין סבא לעדי נוצרו מיד, כמו עם שאר נכדיו, יחסי אהבה הדוקים. בעידן בו עדיין לא היו מצויים טלפונים בכל בית במושב, אבא מצא דרכים לדבר אתנו כל יום, וכמובן שמהרגע שעדי דברה היא הייתה שותפה כמעט קבועה לשיחות היומיות.

 

כשאבא היה מגיע למושב, היו מתחילות מיד ההכנות לטיולים ששניהם כל כך אהבו. אבא הצטייד במספר בקבוקים, שמא תהיה התינוקת רעבה, צמאה, אולי ייפול מוצץ אחד ויתלכלך, שלא יהיה בכי מיותר, שלא תחוש התינוקת רגע אחד של חוסר. הוא היה קוטף ענף קטן עם עלים ומגרש כל זבוב שרק העז להתקרב.

 

הייתי מביטה בהם ממרחק וחושבת שכך נראית נחמה, שזו הייתה בין היתר התמונה שאבא ראה בעיני רוחו באותן שנים ארורות, בהן הוא ניסה לברר מה עלה בגורל בנו, אשתו ושאר בני המשפחה. 

 

עדי וסבא שלה

 


חסד גדול נעשה עם אבי, שלא נאלץ להתמודד עם השכול פעם נוספת

כשהייתה עדי בערך בת עשר וכולנו הרגשנו מספיק בטוחים, היא נסעה לבדה ברכבת לחיפה לאחר תכנון קפדני. הבאנו את עדי לרציף הרכבת בת"א. היא לבשה על פי סיכום מראש שמלה אדומה (לסבא היה קשה לזהות צבעים, אבל ביררנו שהוא מבחין בצבע אדום). הוא רצה שהילדה תבלוט מיד בתוך קהל הנוסעים. הוא חיכה על הרציף בחיפה מרגע שיצאה הרכבת מת"א.

 

במסע בפולין ראיתי הרבה מסילות ושמעתי סיפורים רבים על רכבות. לא יכולתי שלא לחשוב על אבא עומד על הרציף והפעם, לשם שינוי, יורדת מהרכבת נכדתו האהובה, בשמלה אדומה והשמחה גדולה, במקרה שלו כפולה ומכופלת.

 

חסד גדול נעשה עם אבי, חסד אמיתי. אבא הלך לבית עולמו לפני האסון הכבד בו נהרגה עדי. הוא לא נאלץ פעם נוספת להתמודד עם שכול. כשאבא נסתלק מן העולם הייתה משפחתו שלמה ומאושרת. הוא ראה נחת מהילדים ומהנכדים ואהב את אמנו אהבה גדולה.

 

 

אני מביטה בנכדיי ומבינה: כך נראית נחמה

בערב השני במסענו נערך טקס באנדרטה המרשימה, בלב היער המושלג בטרבלינקה, מקום בו נספו בני משפחתי. בעת שהדלקתי את אבוקת הזיכרון, היו איתי שם עדי, אבא ויתר בני המשפחה.כולם נרצחו בגלל היותם יהודים.

 

בני משפחתי הומתו לאחר שהושפלו, הורעבו ועונו, בלי שם, בלי מדינה וצבא ובאין מושיע. עדי נרצחה כשהיא מוקפת בחברים, מתכוננת לשבוע עבודה חדש בבסיס, לבושה במדי צה"ל במרכזה של המדינה, שעדיין נאבקת על עצמאותה.

 

עדי רוזן ז"ל


אין שום דבר שדומה לשואה.בשכול המשותף שלי ושל אבא רק הכאב הנורא, תחושת האובדן וההחמצה על מי שהיו והיו יכולים להיות - דומה.

 

היום, שנת 2013, גם אני כבר סבתא לנכדים. בעלי ואני עושים ככל האפשר על מנת שהנכדים ירגישו שיש להם סבא וסבתא שאוהבים אותם. כשאנחנו לוקחים אותם לטיול, אנחנו מצטיידים במספר בקבוקים, שמא הם יהיו רעבים, צמאים, אולי ייפול מוצץ אחד ויתלכלך, שלא יהיה בכי מיותר, שלא יחושו רגע אחד של חוסר. אני מביטה בנכדיי ומבינה: כך נראית נחמה.

 

 

 

עדי רוזן, בתה של רחל, נרצחה בפיגוע בבית ליד בשנת 1995. היא הייתה קצינת ת"ש וח"ן בצנחנים

תגיות