"נצבע צהוב ת'רחובות, נרים את יפו לשמיים

נשבור את כל החנויות שבשדרות ירושלים".

מעודון מכבי תל אביב בכדורגל זכה באליפות המדינה אחרי עשר שנים שחונות. זה מסתובב באויר כבר כמה שבועות. הצהובים החליפו מבטים זה עם זה בלי לומר מילה מפחד הנאחס. אוהדים שרגילים היו להסתובב בראש מורכן, החלו להרים אט אט את ראשם מעלה ולזמזם שירי אליפות. תחילה בשקט, בלב ולעצמם בלבד, לאחר בלחש ולאחר שצלחת האליפות עברה באופן רשמי לידיים צהובות, הם החלו לשיר בקול, עיניהם נוצצות בשמחה.

אי שם בשנת 2003, נולד הבכור שלנו. הטבלה בוערת, מכבי תל אביב ומכבי חיפה צמודות זו לזו בצמרת. האב הגאה, אחז בזרועותיו בתינוק הקטנטן ,ששקל אז כשני קילו. היורש הבין את גודל המעמד ופקח זוג עיניים קטנטנות. הרוח פסקה מלנשוב ואני עצרתי נשימתי. האב הניף אל על את העולל הקטן, הביט בו במבט השמור לאבות ובנים בלבד והכריז בקול רועם -

"אתה, תביא לנו את האליפות"

רצה הגורל וכך היה. מכבי תל אביב זכתה באליפות בהפרש שערים זעום ולשמחת הצהובים לא היה גבול. "אני ידעתי", סיפר האב הצהוב לכל מי שהסכים לשמוע וגם למי שלא, "אני ידעתי שהוא יביא את האליפות".

החודשים חלפו והקטנטן גדל והחל לדבר. אמא לימדה אותו כיצד לומר "תודה", "בבקשה" ו - "סליחה" ואבא לימד אותו איך לשיר "אני מודה לאלוהים שלא אוהב ת'אדומים".

אז, חשבתי שהמילה "שונא", המילה המקורית בשיר, היא מילה שלא מתאימה לילד בן שנתיים. זה מצחיק אותי היום, כשהבכור מתלווה לאבא שלו למשחקים ושומע שם שירים וקללות שתכננתי שיידע רק בגיל חמישים.

למה חייבים לשנוא? שאלתי אז, למה אוהדי מכבי תל אביב שונאים בכל ליבם את אוהדי הפועל תל אביב ומדוע האדומים מתעבים את הצהובים? למה לא ללמד את הילד כי זה רק ספורט וצהוב ואדום יכולים לדור יחד תחת קורת גג אחת בשלום? "לעולם לא!", הייתה התשובה, "ככה זה וזהו".

עם השנים החל הבכור לשבת לצידו של האב ולצפות עימו במשחקים של מכבי. תחילה רק לחמש דקות ולאט לאט החל לספור יחד עם אבא את הדקות עד לתחילת המשחק הבא. שניהם יושבים יחד וכוססים ציפורניים אל מול הטלוויזיה. כשהחצי כועס, הבכור כועס איתו, הם צועקים בתורות על המקלט והחצי משתדל מאוד לרסן את עצמו ולהימנע מקללות. הבכור כבר מקלל בשבילו. יש לו כבר רפטואר שלם שלמד במגרשים.

לפתע אלירן עטר בועט ישר אל תוך השער. "גולללללללללללללללללללללללל!!!!!!!" הם צורחים יחד. הם קופצים בטירוף, משתוללים, רצים זה אל זה ומתחבקים. פתאום הם קופאים לשנייה, מביטים בשידור החוזר של הגול ואז צועקים וקופצים מהתחלה כאילו לא ראו בדיוק את אותו הגול לפני חמש שניות. הבכור מתנפל על החצי בעיניים נוצצות מאושר והחצי מניף אותו למעלה כאילו אין לו משקל. הכול נמס סביבם. אבא ובן יחד.

אחרי משחק האליפות, בערב בו הוענקה צלחת האליפות למכבי תל אביב, נכנס הבכור הביתה באחת עשרה וחצי בלילה, עם חיוך מאוזן לאוזן, כובע צהוב לראשו וצעיף צהוב על הצוואר, זורח משמחה. "אמא", הוא לחש לי שנייה לפני שהתעלף מעייפות על המיטה, "היה נהדר".

האם זו מכבי תל אביב שחדרה לו עמוק אל תוך הלב והפכה אותו צהוב מכף רגל ועד ראש או הרגעים הקסומים האלה שהוא חווה עם אבא שלו והחוויות המדהימות, עליהן הוא יספר יום אחד לילדיו? יש דברים ששמורים רק לאבות ובנים. כור היתוך אליו נכנס ילד וממנו יוצא גבר. ככה זה. זה רק שלהם.

אני מודה. עם השנים הפכתי גם אני צהובה. בבית שלנו אי אפשר אחרת. זה תמיד באוויר. זה תמיד מסביבך. וביננו, אפשר להינות מהמשחק הזה גם אם אחרי עשרים שנה לצידו של אוהד שרוף, עדיין לא הבנת בדיוק מה זה נבדל.

 

"תעשה כבוד לדרים טים קפיש גבר", אני מצטרפת לבכור בשיר האליפות ששרה להקת אתניקס ואמא שלי מזדעזעת.

"אתה רואה", היא לוחשת בשקט לאבא שלי, "בדיוק בשביל זה שלחתי אותה ללמוד בלט"