עוד כאב מיותר- סיפור קצר: במרצדס ביער ירושלים
במרצדס ביער ירושלים
אתמול טיילתי בפעם השניה ביער ירושלים. פגישה ראשונה. רק רסיסי סיפורים ודיבורים לא מחייבים.
בפעם הראשונה ביער ירושלים, שאל אותי איש אחר, האם הוא יכול לספר לי על פרפורי הבטן שלו. כמובן עודדתי. הוא אמר: בואי נשקי אותי קודם, כי אחרי שאספר לך, לא תרצי יותר לנשק אותי. נשקתי. התנשקנו. ואז הוא הודיע את ההודעה השניה. הוא - דתי. אני - חילונית. התכווצתי בפינת המרצדס שאותה מחליפים בקרוב למודל חדש יותר. ישנה עסקה כדאית. והוא נסע. ואני נסעתי.
אני יושבת עכשו מול בית הקפה, שנפגשנו בו לראשונה. בית הקפה היחיד הכשר בעין כרם. כמובן בחירה שלו. כשהתיישבנו, הוא הודיע לי את ההודעה הראשונה. ישנן שתי אפשרויות: או שאני מתאהב בעשר השניות הראשונות או- שלא. חייכתי. אנחנו שותים קפה הפוך. הוא מספר על אשתו, זו שהתגרשה ממנו, על 7 ילדיו, ילדיה. לימים, חשבתי לעצמי, איך לא עלה בדעתי לומר לו אז: הבנתי. תודה. אני הולכת. הוא הציע לנסוע לטיול בתוך ירושלים. עוד נספיק לפני כניסת השבת, אמר. זה היה באוגוסט. רק עברתי לירושלים. הוא מראה לי מקומות. מספר ומסביר ומתלהב. הוא אפילו נרגש. ואני לא מבינה. אנחנו עוצרים. עומדים בתצפית. הוא קונה לי מים קרים. הוא נשען על המעקה. אני עומדת. אח"כ יספר לי, שרצה באותו רגע לנשק אותי. לא ידעתי עד שסיפר. גם בפרידה רצה לנשק אותי ולא העיז. נפרדנו בלחיצת יד. סמסמתי לו שהיה לי נעים, הספקתי עוד לפני כניסת השבת. הוא השיב- גם לו היה נעים.
לפני שנת הלימודים החדשה, כמה ימים אחרי, לקחתי יום חופש, יצאתי להכיר את השוק. את שוק מחנה יהודה. החניתי את המכונית ולפני שיצאתי לדרכי, סמסמתי לו: מבינה שלא מתאים לך שנמשיך. מאחלת לך רק טוב. כפשוטו. חשבתי שנכון לומר אמירה של פרידה. לא רק לחיצת יד. קבלתי תשובה ארוכה. הבנתי לא נכון. הוא לא יודע מה מתאים לו. הוא לא זכר את ההודעה הראשונה.
אני מציצה לעבר בית הקפה ממול. אורחים אחרונים לפני כניסת החג. פסח שני.
טיילתי בשוק. אני עליזה. מתנועעת בקלילות. מתיישבת בבית הקפה בלבו של השוק. אנחנו מתכתבים. התכתבות ארוכה ואינטליגנטית. על מה מתאים. יש לו בעברו קשרים, אפילו משמחים, עם חילוניות. יודע שנוטה לעשות בחירות שגויות. כך יגיד בעוד ימים ביער ירושלים וקודם בעוד פגישה במסעדה כשרה. קוראים לה: פיתויים. הוא מספר שפעם כינו אותו: אוטיסט. שאינו רואה את האחר. הפסיכולוגית שלו דחתה זאת מכל וכל. היא העריכה אותו כאיש מפותח רגשית. היא עודדה אותו להתחתן עם אישה צעירה דתית, אחרת שהכיר. הוא החליט שלא. אחיו אומר לו שהגיע הזמן להתמסד. לחזור לתלם. הוא יודע את זה בעצמו. הוא רק מחכה. שבסופו של יום, בסופר השכונתי, הוא יראה אותה, את האישה שלו. היא תראה אותו. ותעצור. הוא מספר את זה ביער ירושלים. ההודעה השלישית. פעם חשבתי להגיד לו, שהוא צריך להתקרב לבן שלו. הבן שנולד אחרי שאשתו הודיעה לו, שהיא מתכוונת להתגרש ממנו. הוא צריך קודם לאחות קרעים. רק חשבתי. לא אמרתי. דברים אחרים אמרתי. הצעתי לו ששוב ניפגש. אני לא מצליחה לשכוח. הוא רק הודה לי.





React to WordPress