מי היה מאמין ששברון הלב מההבנה שמערכת היחסים בינינו לא תחזור לעולם להיות כפי שהייתה, יהיה כל כך עמוק, מהותי ומורגש? מי היה מאמין שאקדיש לנושא יותר מכפי שחשבתי שאעשה?

תחושות הבטן שלי לא הטעו אותי.

אמרת פעם שאנחנו קוראות אחת את האחרת, מרגישות אחת את האחרת ולא זקוקות למילים על מנת לדבר. את לא יכולה לדעת עד כמה את צודקת.

אני הרגשתי הכל. ידעתי שמשהו לא כשורה. זה היה ברור לי הרבה לפני יום ההולדת שלי. בדרך כלל אנחנו לא מפספסות את הימים המיוחדים האלה של כל אחת מאיתנו. כמעט אף פעם זה לא גרנדיוזי בהתרחשות, אבל זה ענק בהתרוממות הנפש שיש לאחר מפגש לציון היום. השנה זה צוין בסמס כאילו לצאת ידי חובה, והרי אני יודעת איך את מתייחסת למנהג המסרונים הסטנדרטיים    הנשלחים בחגים ובימים מיוחדים. לא פעם דיברנו על כך שכבר עדיף שלא לאחל דבר מה מאשר לעשות זאת דרך מסרון אגבי, יבש, חסר רגש.

את עוברת משבר של אמצע החיים בשנתיים האחרונות. זה בא לידי ביטוי בתפיסה שלך את עצמך. תמיד עודדתי אותך להכיר בערך העצום שלך כאדם. בחיוניות שלך לסביבה. בחוכמה, בחן, באוזן הקשבת הכרויה תמיד. תמכתי בצורך שלך להתנתק מעולמם  של אלו אשר הטילו את מלא כובד משקלם על חייך.

מעולם לא חשבתי שתכווני את הצורך הזה כנגדי. הרי אנחנו חברות נפש. הלוא כך?

הלא את יודעת כי החברות בינינו מעולם לא הייתה תלויה בדבר. אני לא מסוג החברות שנוהגות לשמור על קשר יומיומי. זו אני. זה ידוע. זה לא חדש. כבר למעלה מ- 20 שנים שאת יודעת זאת.

אז למה דווקא עכשיו?

אני חוזרת לטקסט לאחר מספר ימים על מנת להירגע מתחושת הכאב הפיזי, המוחשי, המתלווה לתחושת אובדן החברות בינינו.

אומרים שהזמן עושה את שלו ואני שמחה שאורחות החיים הפיגו במעט את תחושת הסופנות שליוותה אותי בימים האחרונים.

לא מדובר כאן במכתב האשמה או במכתב חיזור או גישוש לכיוון של ימים טובים יותר. מדובר בצורך שלי להבין מהו סוד פשרן של מערכות יחסים. כיצד הימים הוורודים ביותר מקבלים ברגע אחד תפנית שחורה משחור.

הכל כנראה טמון בתקשורת או באי תקשורת.

אני יודעת שאני לא טלית שכולה תכלת. אני לא נוהגת להרים טלפון מידי יום על מנת לשאול בשלומך או בשלום בני משפחתך. אנחנו מדברות בינינו בלי חוקים. זה אינסטנקטיבי.  רגשי. מתי שבא. עד לאחרונה נהגנו להיפגש לא מעט. אירוח הדדי, יציאה לבתי קפה ומסעדות. טיולים.  לא תמיד אני מצטרפת למפגשים המשפחתיים. עייפות ושחיקה שהן פועל יוצא של פעילות יומית אינטנסיבית דורשות את שלהן ולעיתים קרובות אני שוקעת במצבים של רצון בחוסר מעש או אי יכולת להתניע את גופי לקראת אותם מפגשים.

כשחלית לפני מספר חודשים, דאגתי מאוד. האם הפגנתי זאת? דברתי עמך מספר פעמים בטלפון ואפילו נפגשנו. כנראה שזה כבר לא הספיק לך. חוקי החברות השתנו. זה היה חד-צדדי. מבחינתך זו הייתה כנראה תקופה של חשבון נפש ורצון בחיסול חשבונות עם העבר וההווה שלך. עם כל אותם אנשים שמלווים אותך לאורכם של השנים.

אולי את צודקת. גם אני הייתי רוצה שישקיעו בי את מלוא תשומת הלב לו הייתי במצבך.  את יודעת שאני דואגת לך. זה לא שגילית אי שביעות רצון מוחצנת מההתייחסות שלי אלייך בשבועות האחרונים. פשוט החלטת שזה כבר לא מתאים לך. שכל מה שקיבלת במהלך שנות החברות בינינו כבר לא מתאים לך יותר.

המפגש האחרון בינינו היה באחד החגים האחרונים בביתך.  הרגשתי לא רצויה. זה היה משהו באוויר. זה לא שאמרת משהו פוגעני או שהטחת בי דברים לא נעימים. פשוט התקשורת חסרת המילים בינינו הבהירה את מה שהיה צריך להבהיר.

ושוב זיהיתי כאן דפוס התנהגות שלך שהיה מופנה עד אז כלפי אחרים ושנהגת להסביר לי היטב באותן פעמים כי זו צורת ההתייחסות שלך כלפי אנשים ש"סר חינם בעינייך".

חיברתי  מעשה למעשה והבנתי שמבחינתנו נפל דבר.

את וודאי זוכרת את אותם ימים של תחילת החברות בינינו שהייתה גם תחילת הזוגיות עם בעלי. באותם ימים נהגנו לצאת לבתי קפה הומי אדם במקומות בהם לא היה סיכוי שמישהו יכיר אותנו והיינו מעלים על פני השטח, בקולי קולות, את כל הבעיות וגם את אלה ההזויות ביותר שצצו בחיינו הזוגיים.  לעיתים קרובות נתקלנו במבטים פעורי פה של הסובבים אותנו, אבל למי היה איכפת. הייתה תחושה של שחרור. המפגשים היו לרוב מסתיימים בפרצי צחוק היסטריים שלנו ובתחושה של רגיעה לתקופה ארוכה. עשינו זאת לא מעט.

במפגשים האישיים בינינו, מפגשי הבנות נהגנו ללהג שעות ארוכות על הא ועל דא... מעולם לא הטחנו זו בזו האשמות או טענות של אי שביעות רצון מאופן ההתנהלות של מערכת היחסים בינינו. יכול להיות שטעינו? יכול להיות שהיינו צריכות לעשות זאת?

אז למה כל המניפסט הזה?

פעם, הגענו למסקנה, בניסיון שלנו לפענח בפעם המי יודע כמה את חוקי מערכות היחסים שבין גברים לנשים, כי בסופו של דבר אנחנו לא מתקשרות בטלפטיה עם בני זוגנו וכדאי מאוד שנלמד לדבר איתם ואליהם. כדאי מאוד שנדע להביע את הצרכים שלנו, את הציפיות שלנו מהם.

היה טוב לו ידענו להפנים זאת גם בכל הקשור למערכת היחסים בינינו.

 היום זה כנראה קצת מאוחר מידי, כיון שכפי שאת יודעת ההתנהגויות הללו מלאות אותי. החשבונאות היא בדיוק מסוג הדברים שמרחיקים אותי מאותם אנשים שנוהגים להתחשבן ללא הרף. ועל אף כאב האובדן, אני מעדיפה כך ולא אחרת.

חבל על דאבדין ולא משתכחין...