אני מביט בהם בסקרנות, מאחורי הדלת החצי-סגורה של דלת חדר האמנים ב"זאפה" בתל אביב. הקהל.

 

כרגע סיימנו את כל כיווני התאורה וההגברה כדי שיוכלו לשמוע היטב כל צליל וכל מילה ולראות אותנו במלוא הדרנו. כל ההכנות הקפדניות האלה שנעשות ביד אוהבת – רק כדי שהם יהנו.

 

והם נכנסים, בדרך כלל זוגות זוגות, כמו לתיבת נוח. מפלסים בזהירות את דרכם אל מקומם ומתיישבים תוך מבטים זהירים לצדדים, לראות עם מי הם מחלקים את החוויה הלילה. אני מנסה לקרוא את פניהם, עוד לפני שאני עולה לבמה. מנסה, כמו שאני אוהב, להבין את הסיפור שלהם, ואם לא – להמציא להם אחד משל עצמי.

 

הנה זוג. היא גררה אותו בהתלהבות רבה להופעה, והוא רק מחשב אם יספיק להגיע בזמן לסוף שידור המשחק בליגת האלופות. יהיה קשה איתו, צריך להפעיל את כל הכלים בארסנל כדי להגיע אליו ולשמש תחליף ראוי למסי. לא קל...

 

הנה הזוג המאוהב, הצעיר. אולי אחד מהשירים שלי הוא בשבילם "השיר שלהם", זה שתמיד יזכיר להם את האהבה או החתונה או איזה רגע מרגש אחר. איזה שיר זה? האם הוא ברפרטואר של הערב? אם לא, הם בטח יבקשו אותו בעצמם. הלואי שאני זוכר את כל המילים.

 

הנה זוג הגברים שהגיע להופעה, משוחח בערנות. אולי אחד מהם אוהב את השירים שלי והשני לא, וזה סוג של טסט ליחסים. אני חייב להיות טוב, חד, מרגש ושנון במיוחד הערב...

 

הנגנים יושבים בנחת ואוכלים, ואני עדיין עומד ליד הדלת. אני חייב לנסות לפענח אותם, להבין איך אני יכול להגיע אליהם, לעבור את הגדר המחושמלת וכלבי השמירה שאנשים מסויימים מציבים סביב ליבם. לא יכול להיכשל. הם יצאו מגדרם כדי לבוא לראות אותי, אני חייב להיות במיטבי.

 

הנה הזוג שהשאיר בייבי סיטר חדשה לילדים. קמטי דאגה, טלפון בהיכון והבעה של מורא תמידי מהבשורות שעלולות להגיע. ו

הנה זה שאני לא מצליח לפענח. פניו חתומות והוא בקושי מתקשר עם סביבתו. אולי מבקר? אולי עיתונאי? אולי זכה בכרטיס באחד ממבצעי הרדיו או העיתון? אני זוכר שבמשך תקופה ארוכה הייתי מבקר הקולנוע של "זהו זה". בהתחלה הייתי הולך להקרנות הרשמיות לעיתונאים ולמבקרים (חינם כמובן), אבל מהר מאוד התחלתי ללכת להקרנות רגילות בבתי הקולנוע ולשלם במיטב כספי. פשוט בהקרנות למבקרים תמיד נדמה היה לי שאנשים באים לעבוד, ולא להנות ולהיסחף. אני רוצה להרגיש כמו ילד בסרטים, הצגות והופעות. כמה אני מקווה שגם הוא, שם בשולחן האמצעי מרגיש ככה.

 

הם מזמינים לאכול, מפטפטים בינם לבין עצמם, מעבירים את הזמן עד תחילת ההופעה.

 

הנה ההיא שבאה לכל הופעה. מכירה בעל פה כל מילה. אני שונא את המילה "מעריצה". זה נשמע לי תמיד נגזר מ"עריץ". אבל כנראה זה מה שהיא. גם אני הייתי כזה פעם, בהופעות של אמנים שאהבתי במיוחד.

 

הנה הזוג שהביא את הילד כדי להראות לו מה הם אוהבים לשמוע. גם אני לקחתי ככה את בנותיי להופעות רבות. לבי יוצא אליהם. והנה זו שבאה לבד, במצב רוח לא מי יודע מה. אולי מישהו הבריז לה, אולי היא אחרי אהבה גדולה שנגמרה, והשירים שלי יהיו לה סוג של נחמה...

 

אני מביט בהם בסקרנות. עוד מעט יגווע האור עליהם ואור גדול יאיר את הבמה, ואני והצוות שאיתי נעלה אל תוך האור כדי לרגש אותם, לשנות להם משהו בפנים, לשמח, להצחיק, אפילו קצת להרקיד, למרות שמחלקת הדרבוקות לא קרובה אלינו במיוחד.

 

משהו חדש יתחיל, עוד מעט. כל הופעה. גם לי, וגם להם.