כשחברה של סבתא מאושוויץ הגיעה לארץ היא תמיד הייתה מתלוננת אצל סבתא שהיא מאוד מודאגת מהבת שלה.

הבת הזו החליטה ללמוד צורפות, והיא רוצה לעשות תכשיטים.

עכשיו איזה מן מקצוע זה? פה זה לא אירופה, לאנשים אין כסף לקנות תכשיטים, וגם אם כן, זה לא מקצוע רציני.

אני יכולה לדמיין איך הקול של החברה הזו היה נשמע מאוכזב כל כך,

הרי היא עברה את המלחמה, עלתה לארץ, ילדה פה בת ישראלית ובשביל מה? כדי שהבת שלה תהיה היפית שעושה תכשיטים תימנים?

 

אומרים שההורים משליכים את החלומות שלהם על הילדים, ובדרך כל שהיא רוצים שהם יהיו מה שהם תמיד חלמו להיות ?ולא הספיקו.

אבל יש גם הורים שבכלל לא נותנים לילדים שלהם אופציה לחלום ובטח שלא להגשים את החלום. זה מסוכן ומפחיד לשגות בחלומות, הרי רובם לא מתגשמים, ואז אנחנו כל כך מתוסכלים, וגם ההורים ונהיה מן סלט רגשי של התפכחות וזכוכיות חלומות.

 

בכלל, יש משהו במשפחות שהוא לא מפוענח בעיני,

ראיתי משפחה של ארבעה אנשים

ארבעה בני אדם שקשורים גנטית, קמים לאט משולחן בית קפה בצבע חום כהה    .

הבכור יותר מפוייס, חייכן, עומד וממשיך לדבר עם ההורים    .

האח הצעיר, כבר איבד סבלנות, בטח לפני כמה שנים, הוא בוהה בבחוץ, עומד ולא זז בזמן שכולם רוכסים מעילים ומתחילים ללכת מהשולחן    .

הוא עם ידיים בכיסים ואני מרגישה שהוא מרגיש צודק, שכל הוויכוח שהתנהל עכשיו, אבל לא הצלחתי להבין על מה, הוא הוביל וניהל והרים את הקול והוא צודק    .

עכשיו כבר כולם התרחקו מהשולחן, הם מחוץ לבית הקפה    .

 

אני מרגישה שאני יכולה להוציא על המשפחה הזו המון מילים, וכל המילים יגידו את אותו הדבר    .

בסוף הכל מרגיש אותו הדבר, כלומר איזו מן תחושה של חמצמצות. כמו התחושה שאני חוזרת לצבא ביום ראשון, ביום קיץ, עם תיק ענק ומדי דקרון, וחם, כל כך חם, ואין כוחות לזה וגם למשפחה כבר אין כוחות, אבל חייבים להמשיך לתחזק את זה ולהאיר על זה.

 

משפחתיות זה להגיע הביתה בחורף, עם מגפיים שכבר רטובות מבפנים ולחכות לאור בפנים של האדם שפותח לך את הדלת, שהוא יבין שאת חייבת שיורידו לך את המגפיים, את הגרביים ויושיבו אותך מול תנור ספירלה לוהט, לאט לאט את מפשירה, מתייבשת ומתחילה להתמסטל מול התנור וגם מהחמימות של השקע בספה.

אבל רוב הזמן אלה דווקא לא הרגעים האלה, אלה הרגעים של הכעס האינסופי שנמשך מדור לדור מסיפור שנופח לסיפור שהומצא, מזיכרונות של בכי לתוך כרית, של המתנה לאיסוף מגן הילדים, של גושי בוץ בשיער ושל גוש בגרון.

והרגעים הקרים האלה מתנפצים אל תוך החמימות של השקע בספה ותנועת הליטוף המרגיעה בשיער של הילדה.

 

ובינתיים הבת של חברה של סבתא, התמידה בלימודים, ואפילו, לא להאמין, הצליחה מאוד.

אמא שלה וסבתא שלי נפטרו בינתיים וכבר אין את מי לשאול מה היא חשבה על ההצלחה של בתה.

אולי בכלל לא ראתה אותה מצליחה כל כך, וגם אם ראתה אולי לא הכילה את זה.

אני יכולה לשמוע את סבתא שלי מרגיעה אותה ואומרת לה במבטא "נו את רואה היא הצליחה למרות הכל"

למרות שקשה לאפשר לשפע ולהצלחה לגעת בך, למרות שאסור לשמוח יותר מדי, וצריך לפעמיים להרכין ראש, למרות שהכל נגדנו, למרות הכל, הבת של חברה של סבתא הצליחה להכין המון תכשיטים מיוחדים ולעשות מה שהיא רצתה.

תגיות