בגיל 32 היה למיקי פלד הכול. חיים מסודרים לפי הספר: עבודה, בן זוג, כלבה. אבל משהו בה לא הצליח להסתפק בכל זה. מין אי שקט פנימי שקרא לה לצאת ולחפש. ובניגוד להרבה אנשים, שממאנים להקשיב לקול הפנימי שלהם כשהוא מבקש להתנער ולחדש – היא פעלה. "קמתי ועזבתי הכל. הייתה לי עבודה רצינית ומסודרת - הייתי עורכת חדשות באינטרנט, הייתה לי זוגיות, דירה, כלבה – אבל הייתי צריכה לקום ולעזוב, כי הרגשתי שאני מתה מבפנים. הייתי במשבר זהות, בלבול של אמצע-תחילת החיים, הרגשתי שאם לא אנתק את עצמי לא יהיו לי עוד הזדמנויות כאלה. זה כבר לא היה בגדר אומץ, זו הייתה בחירה בין להישאר ולמות או לקחת חופש ולנסוע".

 

המהלך, היא ידעה היטב, כרוך בלא מעט ויתורים. "התפטרתי בידיעה שלא אוכל לחזור לאותה פוזיציה במקום העבודה שלי ושישנו סיכון שאהיה מובטלת. הלא ידוע תמיד מפחיד, ותמיד מטפסת במעלה התודעה השאלה "מה יהיה אם?", אבל החלטתי לא לחשוב על זה. הייתי כבר בגיל מבוסס, לא גיל 20 שבו רוצים לטרוף את החיים אלא יותר בכיוון של יאללה, להתחתן, להביא ילדים".

 

עוד באון לייף:

 

דבר אליי בשטרות

המכשול העיקרי שעמד בדרכה של פלד היה מימון. "ידעתי שאני חייבת לפתור את התסבוכת שהייתה לי בחיים אבל לא היה לי כסף לצאת לדרך", היא מספרת. "יש לי צד רוחני מאוד מפותח ואני מאוד מחוברת לאלוהים. כשהגעתי לשלב המבלבל הזה בחיים ביקשתי ממנו סימנים שינחו אותי".

 

הסימנים, מתברר, לא איחרו להגיע. "אלוהים דיבר אליי בשטרות. הייתי הולכת ברחוב ומוצאת שטרות על הרצפה. פתאום מוצאת שטר של 20 שקל ומחליטה – עם זה אני אקנה את כוס הקפה בשדה התעופה, בדרך לטיול הגדול. מצאתי עוד שטר של 20, ועוד 100, ובכל פעם בזבזתי את הכסף שמצאתי לצרכים אחרים. כשמצאתי את השטר האחרון עזבתי את העבודה, קיבלתי פיצויי פיטורים נגד כל הסיכויים – ועם הכסף הזה טסתי. מעבר לזה הייתה גם קופה קטנה שנפתחה באורח פלא, מין ירושונת שהצטרפה גם היא לרשימת הסימנים".

 

צילום: אדגר יורדי

פלד ארזה תרמיל ולקחת את עצמה למזרח הרחוק, לצבעים ולריחות של הודו הרחוקה. "בחרתי דווקא בהודו כי זו הייתה האופציה הזולה. לא הגעתי לשם כדי לעשות סדנאות רוחניות, אני בחורה מאוד מעשית ועבדתי בתקשורת, במקומות שהיו מאוד ציניים כלפי 'רוחניות', מה שהשליך גם עליי".

 

מטיילים רבים נאלצים דום למראה שכונות העוני בהודו, הבתים המתפוררים, הקבצנים. אבל לא פלד. "הודו מההתחלה הרגישה לי נפלא. ידעתי שאני הולכת לקראת צפיפות וחום וטינופת – אבל הייתה לי חוויה מדהימה. כשנוחתים בבומביי הדבר הראשון שנגלה לעין מחוץ לשדה התעופה הוא חיזיון של אלפי הודים ואלפי מוניות שחורות – צהובות. לקחתי מונית למרכז העיר ועברתי בין פחונים, קרטונים, דרכי עפר, אלפי כלבים ג'ינג'ים שכולם נראים אותו הדבר. באוויר עמד ריח שהוא תערובת של ביוב, זבל, קטורת ועשן מדורות – ועבורי זה היה ריח של חופש. הוצאתי ראש מהמונית, נשמתי את כל זה לריאות ודמעתי מהתרגשות. הרגשתי שהלב שלי עוד שנייה עף שני קילומטרים החוצה. לא פחדתי מכלום".

 

 

"הפסקתי לרצות להיות נורמטיבית"

להודו, יעד מועדף לטיול שאחרי צבא, היא יצאה לבד. עם זאת היא ממהרת להדגיש: "כשמטיילים לבד זה בעצם אף פעם לא באמת לבד. מצטרפים לישראלים עם הלונלי פלאנט וסנדלי השורש והם מורים לאן ללכת. רציתי לזרום אותם ושיובילו אותי, ללכת אחרי חוכמת ההמונים – איפה שההמון הולך יש מה לראות. החלפתי חבורות, הכרתי אנשים מכל רחבי העולם".

 

"מלאכי הדרך", היא מכנה אותם בחיוך. "הם עטפו אותי באהבה גדולה, מטיילים כמוני שבלי לדעת עזרו לי. הם שיקפו לי אילו דברים יפים יש בי והתחלתי לראות זאת בעצמי. בזכותם הפסקתי לרצות להיות נורמטיבית", היא חושפת פן חשוב שהטיול הביא לחייה. "יש שני קצוות בחיים – הפחד והאמונה. כשהפחד שולט באדם קשה לו להאמין שיהיה טוב ושום צעד לא יוביל אותו למקום חיובי. כשעושים דברים מתוך אמונה – דברים מסתדרים. למדתי לאהוב ולקבל את עצמי, את מי שאני ומה שאני. הבנתי שכשנשמעים לפחד הכל מסובך, וכשמקשיבים ללב קורים רק דברים נכונים".

 

מטיילת או לא, במשך כל הזמן שם פלד עדיין שמרה על קו החשיבה שלה כעיתונאית, כמתעדת. "עברתי במהלך המסע חוויות משוגעות שאת חלקן תיעדתי בבלוג שסיפר על המסע שלי. מה לא היה שם: פגשתי קבצנים שהציעו לי תובנות על חיי; הלכתי לבקר עצורים ישראלים בכלא ההודי; בקראלה למדתי שבועיים את הריקוד הקטאקאלי והקהל המקומי הריע והתלהב. זה היה מסע גיאוגרפי, רוחני, רגשי – אבל לא היה בי שום פחד, הרגשתי שאלוהים אתי".

 

דרך ההרפתקאות הגיעה פלד, לדבריה, להיכרות אמיתית עם עצמה, להשלמה. "הכותרת של המסע שלי היא גילוי עצמי, אהבה עצמית והעצמה אישית. זה מה שהמסע נתן לי, בזכות זה שלא עצרתי את עצמי מלחוות הרפתקאות, כמו שהרבה פעמים כאן בארץ אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לעבור תהליכים עד הסוף".

 

בקראלה למדה מיקי את הריקוד הקטאקאלי. צילום: אדגר יורדי 

 

המסע, פלד מודה, עורר צדדים שמעט נרדמו בה. "בוורקלה שבמדינת קראלה, בדרום הודו, שהיתי חודש וחצי. לפני שהגעתי לשם עסקתי מעט בתקשור ובגלגולי נשמות אבל תמיד חששתי שמה שראיתי לא לגמרי נכון והרגשתי שבסך הכל אני רק צינור. התחלתי לעשות טיפולים בתשלום סמלי ומפה לאוזן אנשים החלו להגיע. הפכתי לאטרקציה, בכל יום כמה באו כמה מטופלים והם המליצו עליי לאחרים".

 

לסוף הדרך היא שוב הגיעה, לדבריה, עם קצת עזרה מלמעלה. "בהמשך מיציתי והיה בי דחף להתקדם. עברו עליי ימים שלמים ברכבות, רק אני והמחשבות שלי. הגעתי גם לנפאל ולתאילנד, שם חליתי ונדרש לי זמן להתאושש. תהיתי אם הגיע הזמן לשוב ארצה ושוב, רציתי סימן. הגעתי לאיזו מסיבת פול מון המונית, ובאמצע כל הצבעים, האנשים, הזיעה, האלכוהול – מצאתי שטר של 20 באט. שאלתי שתי תיירות אירופאיות שהיו לידי אם זה שלהן. אחת מהן ענתה בלי להתבלבל: "No, it's yours. It's a sign from god". ובאמת שיותר מזה לא יכולתי לבקש.

 

השיבה מהודו

החזרה לארץ, פלד מסגירה, הייתה מלווה גם בקשיים. מציאת העבודה התארכה והיא חשה מעין צניחה ודיכאון של חזרה לשגרה. מנגד היא מצהירה שחל זינוק בקריירה. "התחלתי לכתוב ל'מסע אחר', לYNET-, לנשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, ל-' 7 ימים '– גופים מרכזיים בתקשורת הישראלית, שלא חלמתי להגיע אליהם. לפני הטיול עבדתי כעורכת וכשחזרתי כתבתי לראשונה בשמי, ככתבת. בהמשך הגעתי גם לטלוויזיה. זאת הייתה תוצאה של קבלה עצמית, למדתי להעריך את עצמי יותר והתחלתי לשאוף יותר גבוה - לזמן לחיים שלי תפקידים יותר שווים, משכורות יותר שוות".

 

השינוי המשמעותי ביותר בחייה של פלד לא היה תעסוקתי. המסע שחוותה הוא שנסך בה את האומץ לבצע החלטה לא שגרתית וממש לא מובנת מאליה – להביא ילד לעולם ללא זוגיות. "היום אני עובדת זמנית בחצי משרה וממתינה בקוצר רוח ללידת בתי. לטיול היה חלק ניכר בהחלטה שלי להביא לעולם ילד בכוחות עצמי". ההתמודדות הזו לבד עם קבלת ההחלטות, עם הזרות ועם העולם, היא שסייעה לה לזקוף את הראש ולהאמין באינטואיציות שלה ובהחלטות שלה.

 

"החלטתי למצוא את הלב שלי, את הרצונות שלי. נדרש הרבה אומץ פנימי כדי להיות מי שאתה. אם לפני הטיול הייתי טיפוס ששואף לרצות, היום אני לא – אני שואלת את עצמי שאלות ועושה החלטות נכונות". היא אומרת. כשהיא נזכרת בגעגוע בימים היפים שעברו עליה בהודו היא מוסיפה: "בינתיים לא חזרתי להודו. היום אני בת 41 ורוצה לשוב לשם עם הבת שלי, כשתגדל".

תגיות