סקר חדש, אשר נערך לרגל חודש בריאות הפה, קובע כי כ - 61% מן ההורים מדווחים שילדם החל לצחצח שיניים לבד כבר מגיל שלוש. אכן גאווה ישראלית. אנחנו מלמדים אותם עצמאות מהי ועל הדרך נפטרים ממטלה יומית מפרכת. רק מה, מסתבר כי ההמלצה היא שעל ההורה לצחצח לילד את שיניו עד גיל שש ולהמשיך להשגיח על הצחצוח עד גיל שמונה. לא פחות. לילד, אין יכולות מוטוריות או מוטיבציה לצחצוח מלא והבעיה היא, כי עששת בשיני החלב של ילדים, עלולה לעבור לשיניים הקבועות, כמו גם בעיות נוספות.

אנחנו רוצים לחשוב שהילד שלנו, גדול מספיק ועצמאי מספיק כדי לבצע בעצמו פעולה אשר נראית בעיננו פשוטה כל כך כמו צחצוח שיניים. שיגרת החיים של הורים לילדים הרכים האלו דחוסה ואינטנסיבית כל כך, כך שאנחנו רק ממתינים להזדמנות להוריד טיפה, רק טיפה קטנטנה מהנטל. להרוויח עוד שנייה של שקט. צחצוח השיניים לילדים תמיד מגיע בנקודה בעייתית. עם השנים אנחנו לומדים כי כדאי לנסות להקדים את טקס הצחצוח, כדי לא להגיע לנקודת האל חזור בה הילד שלנו הופך עייף מדי. גבירותי ורבותי -

WELLCOME TO THE  OTHER SIDE.... מכירים את הצד הזה בו הילד המתוק והאהוב שלנו הופך למשהו אחר לגמרי? כי כבר לא הייתה לנו את האנרגיה להתווכח איתו שייכנס כבר למיטה, כי היינו עייפים מדי, רצינו את השנייה הזו לעצמנו, כי כמו שאנחנו מצפים מהם שיידעו לצחצח לבד, כבר מגיל שלוש, אנחנו מצפים מהם שייכנסו לבד למיטה כשהם מרגישים כי הגוף מבקש מנוחה.

אנחנו מצפים. כל הזמן אנחנו מצפים. שילמדו לבד, שיידעו לבד, שינקו לבד, שיצחצחו לבד, שיתלבשו לבד, שיטפסו לבד, שיחתכו את השניצל לבד, שיינעלו נעליים לבד. כי אתם כבר גדולים, אנחנו מסבירים להם. כי בגיל שלכם כבר צריך. ואנחנו שוכחים לעיתים. אנחנו שוכחים כמה שהם רכים עדיין, כמה שהידיים הקטנות עדיין לא מיומנות והם עדיין זקוקים לנו כל כך. הם נושאים אלינו מבט, לומדים אותנו, לומדים את התגובות שלנו, רוצים כל כך לרצות אותנו. הפיקחים הקטנים, פיתחו שמיעה הרגישה במיוחד למנעד שלנו ויודעים בדיוק לזהות נימים מתהווים של חוסר סבלנות.

אז הם למדו שעדיף להם לבד. הם למדו לאהוב את המבט המאשר שלנו המופנה אליהם לאחר שהם באים ומספרים לנו כי - "כבר עשיתי את זה והצלחתי לבד". אנחנו משחררים קריאת התפעלות ומספרים להם איך שהם כבר גדולים ובוגרים כל כך. גם אנחנו אוהבים את החיוך שהתגובה הזו מוציאה מהם. אז אם כולם כל כך מרוצים, מה בעצם הבעיה?

והנה נגענו בנקודה הכואבת, את המחיר לרצון שלנו "שיגדלו כבר", משלמים הילדים שלנו. מסתבר, כי  מעל לחצי מהם יגיעו לכיתה א' עם עששת בשיניים וסביר כי בלי הרגלי צחצוח נכון שמי יודע עד איזה גיל יקחו איתם. להצליח לבד זה נהדר, אבל לא תמיד ולא בכל עניין. לכל זמן ועת לכל.

גם כשהקטנטנים האלה, בגובה מטר עד מטר ועשרים, מנסים מאוד מאוד לזקוף קומה ולבעוט כמו מסי, או לקרוא ספר בדיוק כמו אמא ואבא ואפילו כבר יודעים לכתוב את שמם לבד, יש משימות שעדיין גדולות עליהם והיד שלנו המכוונת, המבט המרגיע ועצם הנוכחות שלנו לצידם, עושים את כל ההבדל. והם גדלים, לומדים ומתחזקים לא פחות.

ואולי אפילו יותר..

 

תגיות