השורות הללו, אותן את קוראת כעת, ממתינות כבר זמן רב. ממש כמו הריון, הן נבטו בתוכי והיו שבריריות כל כך, חסרות יכולת לצאת ולעמוד בזכות עצמן. פגיעות. השבועות חלפו ואני סברתי באמת ובתמים כי הן יתפוגגו מן הלב. לאט אבל בטוח. אז הרמתי ראש, נשמתי נשימה עמוקה והמשכתי הלאה.

אבל הן לא הרפו ממני.

 

הן שם, דוקרות בעדינות אל תוך הנפש הטרודה. לא נותנות מנוח. כי זו את. ואני לא יכולה להניח בצד את מה שהיה בינינו. אני גם לא רוצה.

אני מרגישה אותך כואבת. אינני צריכה לעמוד אל מולך כדי לחוש את הכאב שבך. אני יודעת אותו גם מרחוק. את חיה שיגרה לא פשוטה ואני רוצה כל כך להושיט לך יד. וידעתי, ימים כה רבים ידעתי איך להושיט לך יד ואת נטלת את ידי וצעדנו יחד. ידענו איך לדבר זו אל זו, איך להרגיש מתי צריך להושיט עזרה ומתי תעזור מילה טובה. ידענו לספר זו לזו הכול, ידענו לצחוק יחד, לבכות יחד, לחלום יחד. חברות.

קשה לי להצביע על הנקודה בה הכול השתנה. זה קרה לאט ופתאום עמדנו, שתינו, מול תהום פעורה ולא ידענו איך להמשיך קדימה. הדחפור הזה, שדחף אותנו בחברות אמיצה יחד, דמם. עמדנו נבוכות זו מול זו. טיפות נוראיות של זרות החלו לחלחל אל תוך ההבטחות שהבטחנו פעם, אלו שנשבענו לקיים.

 

אולי ציפית ממני ואני לא ידעתי למה. אולי ידעתי ולא הייתי מסוגלת לתת. אולי ציפיתי אני ממך. בעולם הזה שלנו, הקר והמנוכר, נדיר למצוא חברות אמת. ואנחנו מצאנו, או כך חשבתי לפחות. אז איך, לכל הרוחות, היא חמקה לנו מבין האצבעות?

 

את כועסת עלי. אני יודעת ומרגישה את זה. מאז הויכוח ההוא, הפנית לי גב ואני מרגישה שגם כשאנחנו משוחחות זה לא באמת. בטח לא כמו פעם. את נפגעת וכעסת, אני ניסיתי להסביר. ראיתי אותנו עומדות להתנגש במהירות אל תוך המחסום הזה ולא הצלחתי למנוע את ההתנגשות. כמה השתדלתי שלא ניכנס לפינה הזו, שממנה הרגשתי שלא תהיה עוד דרך מוצא. אבל כנראה שישנם דברים שחזקים מאיתנו.

לא חשבתי שזה יקרה. לא לנו. את, שהיית קרובה אלי כל כך, מביטה בי היום מרחוק במבט טעון וענייני. וזה כואב.

 

אני יודעת שאת עוברת תקופה קשה. אני מתבוננת בך וקוראת את תווי פנייך. אני זוכרת את קול צחוקך ומתקשה להיזכר בפעם האחרונה ששמעתי אותו. מתקשה להיזכר בך מחייכת. פעם צעדתי לצידך במסע שלך, שרחוק מלהיות פשוט. היום כבר לא. את לא רוצה בי שם יותר, אני יודעת. אני מנסה לדפוק על הדלת הזו בעדינות, אך את פגועה ומתעלמת מן הניסיונות שלי לשחזר את החברות היפה שהייתה לנו פעם.

אחרי הויכוח ההוא, היו לי טיעונים חותכים ומוצדקים מבחינתי. עמדתי הייתה חד משמעית והעובדה שנפגעת נראתה לי לא מוצדקת. במקום ההוא, שהיה מלא באותה העת בכעס נותר רק ריק. אפילו לא אויר. בגילי המופלג,הגעתי להבנה כי וויכוחים כאלו מותירים אותך חסר אנרגיות, מותש, לכעס יש נטייה לעשות סיבוב פרסה ולטוס חזרה ישר אל תוך הבטן שלנו.

 

אז אני מצטערת. לא משנה לי מי צודק ולמה. אני פשוט מבקשת סליחה שפגעתי בך, כי לא התכוונתי, מעולם לא התכוונתי לצער אותך. אני מצטערת אם אכזבתי אותך, אם העלבתי אותך, אם לא ידעתי איך לקרוא את מה שהיית כל כך צריכה ממני. את כל כך יקרה לי ואני אוהבת אותך בכל לבי ובכל יום שולחת לך חיבוק מרחוק, אוחזת בידך, מנסה לחזק ולהיות איתך. לו רק בלב.

דעי שאני כאן. תמיד. מחכה לשמוע ממך ומוכנה לצאת יחד למסע משותף חדש.

ובעיקר, יקרה שלי, דעי עד כמה את חסרה לי.