"קשוב הלב. האזן קשבת:

הבא? היבוא?

בכל צפיה

יש עצב נבו.

 

זה מול זה - החופים השנים

של נחל אחד.

צור הגזרה:

רחוקים לעד.

 

פרש כפים. ראה מנגד

שמה - אין בא.

איש ונבו לו

על ארץ רבה."

 

מנגד, רחל

 

ישר ללב. זו היתה דרכה של המשוררת רחל. בשקט, בצנעה. "יודעת אני אמרי נוי למכביר, כתבה בשירה "ניב", "אך לבי לניב התמים כתינוק וענו כעפר". "התקלט אזנך אף מתוך שתיקה את ניבי השח?", היא שואלת?

ליום הולדתי הארבע עשרה קיבלתי מאישה אהובה ויקרה ספר שירים של רחל. נו באמת. הבטתי בכריכה המהודרת בביטול והנחתי בצד. אינני יכולה לומר מה גרם לי בסופו של דבר לפתוח את הספר. אולי זו דמותה של רחל שהביטה בי מתוך הכריכה. כמו בספר הקסום "הסיפור שאינו נגמר", נשאבתי לחלוטין פנימה. התאהבתי עד מעל לראש. צללתי אל תוך המילים, אל תוך המנגינה המהפנטת שטמונה בשירים כמו קוד סודי מיוחד שאפשר לפצח רק אם ממש רוצים.

האם זו המשמעות האמיתית של יום האהבה? הכמיהה העזה הזו? העצב המתוק? לייחל? לכמוה? האם כשחשים כלפי אדם קשת כזו של רגשות וצמאים לנוכחותו כמו שמשה ניצב צמא על הר נבו בעודו מביט אל הארץ המובטחת  זוהי האהבה האולטימטיבית? הנשגבת?

או שאולי המשמעות של יום האהבה היא ההחצנה הזו שקוראת לנו מכל פינת רחוב. קנו בובה! קנו פרחים! קנו קרם גוף מנצנץ! עציץ ענק עם פרחים בצורת לב! LOVE LOVE LOVE, מכריזה היום כל חנות. היכנסו אלינו, אצלנו האהבה במבצע היום. כדאי לכם.

אני מדמיינת לעצמי איך הייתה רחל מגיבה לו הייתי לוקחת אותה היום איתי לסיבוב בקניון. הניב השח כבר לא גר כאן, יקירה. אין לו מקום בעולם של באנרים מתחלפים ועיניים שמשתעממות תוך חמש שניות ומחפשות את הגירוי הבא. אהבה זה קופץ, זה זוהר, זה בגדול, זה שכולם יראו וכדאי שכמה שיותר. BIG LIKE.

 

רחל הגדירה את זה אחרת. זה לא נוצץ, או זוהר או מעורר קנאה. זה שקט, זה הכי טהור שאפשר להרגיש. זה לעצום עיניים ולדעת. זה חוט הלב שלא ניתן להזיק לו או לפגוע בו. זה הדבר האמיתי -

 

"תלולית החול שמש רותה,

על תלולית החול - אני ואתה,

ובלב -

אושר שלו

 

חצאי צבעים, חצאי קולות,

לא צריך לשאול , לא צריך לענות

הבט, הקשב.

העבר ידך על חלקת שערי,

בלב -

אושר שלו,

צרי.

 

אושר שלו, רחל