הוא בבריכה. לבד.

לא לגמרי לבד, האמת שיש איתו כמה חברים. אבל מבוגר אין שם.כן, ידידיי, תמו הקייטנות. החופש הגדול החל באמת. והוא רוצה. הוא נורא רוצה. הוא רוצה ללכת ולחזור ולשחק בקינקט ובמחשב ושיישנו אצלו והוא אצל אחרים. הוא רוצה באולינג והוא רוצה סרט, הוא רוצה מסעדות, הוא רוצה לספורטק ולטוס לחו"ל, הוא רוצה לאילת וגם לים. הוא רוצה לנוח וגם להשתגע, הרבה להשתגע. הוא רוצה להשתולל וללכת לישון מחר, והוא רוצה לקבוע איך ובדיוק ומתי ולאן וכמה ולמה ועם מי. כן, ידידיי, תמו הקייטנות.

 

אז הוא אורז תיק קטן עם מגבת, מים וקרם הגנה, טלפון, קצת כסף לבזבוזים וכרטיסייה לבריכה. והוא הולך. לפני יומיים הוא נולד ועכשיו הוא שואל אותי למה בכלל הוא צריך להתקשר כשהוא מגיע לשם ופוגש בחברים. "נו באמת, אמא, הרי את יודעת שזה חמש דקות מהבית".

רגע, אני אומרת לו ורואה איך הפנים שלו משדרות ייאוש. לו רק היה יכול, היה צועק לי לעזוב אותו כבר בשקט. רדי ממני כבר, היה אומר לי, שחררי.

אבל קשה לי. באמת שזה לא פשוט. כי הוא שכח לקחת איתו קרם הגנה. ואיפה הכובע שלך? וכדאי שתרשום עליו שם אם יאבד לך ומה עם בקבוק המים שאבא הניח לך מראש בפריזר? את הטלפון לקחת? אתה זוכר לא לעשות קפיצת ראש? אתה יודע מה יכול לקרות כשעושים קפיצת ראש?

כן, אמא, אני יודע. ואיך הוא יכול שלא לדעת. כשיש לך אמא שהיא גם עורכת דין, אתה לעיתים יודע קצת יותר ממה שאתה רוצה. זוכרים את הלכת ועקנין? אז זהו, שגם הוא מכיר את הסיפור על הנער האומלל שקפץ ראש לבריכה במים הרדודים ונשאר משותק לכל החיים. אין מה לעשות, IT COMES WITH THE JOB...

 

ואל תלך לבד לשירותים. שיבוא איתך חבר. "נו די!", הוא אומר לי. הוא לא מבין, הוא לא מסוגל להבין על איזה מקום זה יושב. כי הוא לא קרא את הכתבה שפורסמה על ילדה בת עשר שהותקפה מינית על ידי צעיר בן 17 שנכנס אחריה לתא השירותים ונעל את הדלת. אז נכון, זה לא קורה כל יום וכל הזמן. אבל מספיקה פעם אחת. פעם אחת יחידה כדי להרוס חיים שלמים.

 

הגבול בין להפוך אותם למודעים וזהירים לבין להפוך אותם לחרדתיים הוא דק כל כך. כמה קשה לדעת איך לעבור ביד עדינה על הקו הזה מבלי לסטות הצידה. כי קשה לי, אני לא מסוגלת לעצום עיניים ולהגיד שלי זה לא יכול לקרות. זה יכול לקרות לכולם. אז אני משחררת, אבל מנסה לגרום למודעות. לזהירות. למרוח קרם הגנה, לשתות כל הזמן, להישאר עם החבורה, לא ללכת לשירותים לבד, לא ללכת עם אף אחד לשום מקום, רק חסר שאבקש ממנו גם לא לקחת כלום מאף אחד עד לעליה למטוס.

ועבורו זה בסך הכול בוקר של כיף בבריכה.

 

אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי איזה מן עולם יצרנו כאן. כמה פחדים כרוכים בגידול שלהם. אנחנו חושבים שהפחדים מתגלמים בזה שהם ייפלו כשהם מתחילים ללכת או שמישהו יציק להם בגן ואז אנחנו מגלים כמה קשה לשחרר אותם החוצה לעולם, לבדם. אז אנחנו מנסים לתת להם כלים להתמודד עם העולם שבחוץ כשאנחנו יודעים למה הוא מסוגל. וכמה דלים הכוחות שלהם אל מולו.

אבל זו דרכו של עולם. הרי תפקידנו החשוב ביותר הוא להכין אותם לעצמאות, לא? לדעת להתמודד לבד, נכון? אז כאן, בבריכה ליד הבית, עם חברים זו התחלה טובה, לא?

 

מהרגע שהתחלנו לשחרר אותם , אין דרך חזרה. זה רק קדימה מכאן. קדימה והלאה. עוף גוזל, חתוך את השמיים. אתה עדיין לא יכול לעוף לאן שבא לך, אני תמיד צריכה לדעת היכן אתה נמצא וחבל על הזמן אם תשכח להתקשר אלי כשאתה מגיע לשם.

 

אף פעם לא מפסיקים לדאוג להם, אומרת אמא שלי, הדאגות רק הולכות ומשתנות, לובשות ופושטות צורה, מתחדדות ומתכהות, לעיתים הן הופכות קוצניות ודוקרות אל תוך הלב ולעיתים הן מתכווצות והעולם נראה לנו פשוט יותר. הגיוני יותר. אין נכונה יותר מן הקלישאה על פיה משתנים החיים לחלוטין מן הרגע בו מקבלים את התשובה החיובית לבדיקת ההיריון. לנצח הורים ידאגו, לנצח ילדים יבקשו להתנער מן הדאגה הזו ויכבשו את דרכם לעצמאות.

רק אל תשכח, גוזל, יש נשר בשמיים. גור לך...

תגיות