פעם, לפני המון שנים, כדי להגיע לדירה של סבתא שלי ברחוב המתמיד בר"ג, היה צריך לעבור חצר גדולה ורק אז להגיע לבניין של סבתא איטה ולטפס ברגל לקומה השלישית.

אלה היו מן חצרות שכאלה עם דשא באמצע, כשהבתים בנויים סביב. בכל שבת או חג היינו כל הילדים משחקים שם תופסת או סתם מתגלגלים על הדשא עד שהיינו סחוטים מעייפות.

 

בדרך כלל הייתי מגיעה לשם עם ההורים, אבל כשאמא ואבא לא מצאו חניה, או כשהם הורידו אותי שם ביום חופש שלי מביה"ס כדי שסבתא תשמור עלי (והמשיכו לעבודה), הייתי פוסעת לבד לכיוון הבית שלה וצריכה לחצות לבדי את כל החצר. באופן עקרוני לא הייתה לי בעיה עם זה, חוץ מזה שסיפרו לי שהשכנה הזקנה בבניין בתחילת החצר היא משוגעת שרצחה את הבן שלה והיתה בכלא שנים, ומאז שהשתחררה היא יושבת על כסא הנדנדה במרפסת ימים ולילות, ופשוט מתנדנדת. אף פעם לא ידעתי אם זה סיפור אמיתי או סתם שמועה, אבל היא באמת ישבה שם תמיד בשמש ובגשם ורק התנדנדה.

 

אני זוכרת בבירור איך הייתי מתכננת את המעבר שלי מתחת למרפסת שלה שהיתה בקומת קרקע. הייתי עוצרת את נשימתי, מתכופפת, והולכת על קצות אצבעות לאורך החומה שהקיפה את המרפסת שלה. מיד אחרי שחציתי אותה, הייתי נותנת ריצה מטורפת לבניין של סבתא, מדי פעם מציצה אחורה בבעתה, ורק אחרי שהגעתי לקומה השלישית, והדלת היתה נפתחת לרווחה וסבתא הייתה עומדת שם מחייכת, הייתי נושמת לרווחה.

 

גם בבניין שבו אנחנו גרנו באותה תקופה הייתה שכנה מוזרה. בכל פעם שהיו מקרינים סרט בגינה הציבורית או מקימים במה עם הופעות, היא היתה מגיעה בצרחות ומנתקת את החשמל בטענה שגונבים ממנה את החשמל ושנמאס לה לשלם מיליונים בגלל כולם.

 

 

חוץ מזה היו לי תמיד שכנים מהממים.

 

ברחוב העבודה בת"א כל הבניין היה מאוכלס בחברים: ארז בן הרוש ונמרוד רשף שהיו איתי בערוץ הילדים גרו האחד בקומה שלי והשני מתחתי, גדי אפריאט הצלם גר בקומה מעלי, גם חברה טובה שלי גרה בבניין, הספר שלי גר בקומה ראשונה, ונאור ציון גר בקומה האחרונה. היינו שורצים אחד בדירה של השני כל היום, מבשלים אחד לשני, קונים מתנות לבית אחד לשני, בוכים אחד לשני, ולצפייה במשחקי כדורגל היינו מתכנסים כולנו אצל נאור - ממש מלרוז.

גם בהמשך, בדירה בתל ברוך צפון, שכנתי החדשה שרון הפכה תוך זמן קצר לאחת החברות הטובות שלי, בשכונת המשתלה ארז אלוביץ ואני נשארנו בקשר עד היום ואפילו ברחוב שפ"ר היה לנו שכן, שף מקסים, שהזמין אותנו שוב ושוב להתפנק במסעדה שלו.

ואז מה קרה?

הכל היה טוב ויפה, ושכנים הזויים היה משהו שמזמן יצא מהלקסיקון שלי, עד שהגעתי לדירתי הנוכחית ברמת השרון. אני לא יודעת אם זה משיעמום או מרוע, אבל בתקופה של פחות מחודשיים הצלחתי לריב באופן קשה עם שלושה שכנים, ולהגיע לטונים שלא זכורים לי שהשתמשתי בהם בחיים, גם לא במהלך הלידה.

 

הכלבה שלי, פשושית, כבר בת 15. היא נראית נפלא ומתוקה ביותר, אבל מה לעשות שבורח לה פיפי. אני בטוחה, שגם בשבילה, כלבה שהתאפקה 20 שעות במסע ל-LA , הזיקנה מביכה, אבל זה מה יש. אז לפני שאני נשברת ועוברת לחיתולים, אני מנסה כל מיני טיפולים ומסתובבת אחריה בבית עם סמרטוטים וסבון. אני גם מוציאה אותה לעיתים קרובות יותר, אבל לפעמים היא לא מצליחה לשרוד את חדר המדרגות ויוצא לה בדרך. אני כמובן שוטפת אחריה.

 

מהיום שעברתי לכאן כמה מהשכנים "החמודים" לא מפסיקים להעיר לי/לצעוק עלי/לדבר ביניהם בקול רם כדי שחלילה לא אפספס, על איך הבניין התדרדר מאז שהגענו לגור פה, ואיך הכלבה שלי מסריחה את השכונה. השבוע המצב החמיר כשפרץ ויכוח מטורף לגבי המחסן למטה (שגודלו בערך כמו הדירה שלי והוא עומד כמעט ריק לחלוטין). הם אסרו עלי לשים שם את העגלה של אלכס כי בישיבת הוועד הם החליטו שהחדר מיועד לאופניים בלבד. נו באמת.

 

רוב הזמן אני מצליחה לקחת אוויר ולהתעלם, אבל לפעמים לא. אני מחזיקה את עצמי שלא להתנהג כמו ילדה קטנה ולהעליב בחזרה, למרות שזה לא קל, ואני רק מאחלת לאנשים הללו שימצאו לעצמם חיים/תחביבים/עיסוקים יותר מהנים ומפרים.

 

אני מקווה שמצבכם טוב יותר ואני מודה לאלוהים שרק שכרנו את הדירה והיא לא קנויה ושלנו.

ועוד המלצה בקטנה

כשאלכס היתה קטנה, הייתה לנו אמבטיה מיוחדת עבורה, שיש לה מעין  מושב תינוק מבד. הכל היה מצוין ונפלא וכשבן הפתיע אותנו בשובו מניו יורק עם אמבטיה מתנפחת ומתקפלת לנסיעות, הרמתי גבה ולא לגמרי הבנתי מה אנחנו אמורים לעשות איתה. לסחוב אותה לצימר? כמה פעמים האירוע הזה כבר קורה? לא חבל על הכסף? אי אפשר היה לקנות לי מתנה יותר שימושית? גם ככה כמות הציוד שאנחנו לוקחים כשאנחנו כבר יוצאים מהבית היא לא הגיונית, ולא יקרה כלום אם אלכס תתקלח איתי יום אחד או אפילו לא תתקלח בכלל.

 

אז זה נשאר מקופל בקרטון. בינתיים אלכס הקטנה גדלה, והאמבטיה שהייתה לה- לא. החלטנו להעביר אותה לאמבטיה שלנו. נכון ששמתי לה  משטח נגד החלקה, אבל היתה לי תחושה שעדיין, המקום גדול עליה. קרה כבר פעמיים (אל תספרו לבן) שבמהלך הניסיון שלה להתרומם ולהיעמד, בגלל שאין לה במה להיאחז, היא עפה בקטנה אחורה.

 

אני גם מודה שעם הבטן שתקועה לי מקדימה אני די מוגבלת בהתכופפויות. אני לא ממש זוכרת איך זה קרה, אני רק יודעת שלא מזמן הצבנו לה את האמבטיה המתנפחת בתוך האמבטיה שלנו וכל חוויית האירוע השתנתה מ"תזהרי אלכס, לא לקום, את יכולה ליפול" ל"יופי מותק, כיף נכון?",  כי היא פשוט יושבת שם בסתלבט עם כמה צעצועים ומרוצה מהחיים.

 

מומלץ! את שלנו בן הביא מחו"ל אבל ראיתי כזה ב"מוצצים" השבוע.

תגיות