אסירת תודה    


מאז שאני זוכרת את עצמי כל הזמן אמרו לי שאני צריכה להודות לאמא שלי. שלולא היא לא הייתי מגיעה לשום מקום. אני בהחלט מבינה את הצורך להודות לאמא על מה שהיא עשתה ועודנה עושה בשבילי עד היום, אבל מפה ועד להשליך את כל ההצלחות שלי לזכותה יש עוד דרך ארוכה .


כולנו, בני האדם, עוברים את אותו תהליך, מבלים תשעה חודשים ברחם אימנו, ניזונים דרך חבל הטבור, ושטים לנו מוגנים בנינוחות ובלי דאגות, עד שיוצאים לאוויר העולם ומתחילים במסע החיים. אצל כלל האנשים מדובר בפרק זמן של תשעה חודשים, אצלי קצת יותר ... 


אני יודעת שאי הגעת חמצן לתאי המוח שלי בעת לידתי, שיבשה אצלי משהו. זה אמנם הפך אותי לתלותית פיזית (ואולי אפילו קצת רגשית) בסובבים אותי, אבל אני הרבה יותר מסתם כסא גלגלים  .


למעלה מ-24 שנים אני שומעת את הקולות והמשפטים הקבועים שאומרים לי: "ליהי את לא יכולה לכעוס על אמא שלך, היא עושה הכל בשבילך. אם היא לא הייתה שם בשבילך לא היית מגיעה לאן שהגעת היום". בכל מקום שאליו הלכתי המשפטים האלו היו מנקרים לי בראש, כמו להקת נקרים המקננים לי במוח. אפילו בגיל הטיפש-עשרה, כשנערים מתבגרים מסביבי רבו עם ההורים כל שני וחמישי ללא נקיפות מצפון, לי היה "אסור", הייתי נחשבת לכפוית טובה: "מה זה צריך להיות? ליהי איך את מדברת? נכון, אמא שלך חסרת סבלנות, וזה מעצבן לפעמים, אבל היא עדיין מגדלת אותך"!


לאן שאני לא הולכת ולא משנה איזו משוכה   אני עוברת או איזה מבחן אני צולחת, כל הזמן הם צווחים לי במוח שזו לא ההצלחה שלי, אלא של אמא שלי. לרגעים אני ממש רוצה לצרוח: "די נמאס לי, זה לא נכון! ההצלחה שלי בזכות עצמי!". נכון שאני יושבת בכסא גלגלים מזורגג, אבל השכל שלי וההומור שלי ברשות עצמי. תכף יגידו לי שאני צריכה להודות לאמא שלי על זה שאני נושמת, צוחקת, מתאהבת, כועסת או בוכה כאילו שאני איזה רובוט שמפעילים אותו על שלט. רק מה לעשות, מספר הפעמים הגדול שנאלצתי להגיד תודה, גמר לי את הסוללה  .


התמונה מתוך האתר "ניבון"

 

נכון שאני תלויה בכסא ושאני צריכה סיוע להגיע ממקום למקום, אבל הגשמת חלומותיי ושאיפותיי הם בזכות עצמי, ועצמי בלבד. תארו לכם שהיו אומרים לכם שכל ההצלחות שלכם הן בזכות הוריכם. נכון שהייתם רוצים לדפוק למישהו פטיש על הראש ?!

 

המשך קיץ נעים,

ליהי