מי מאיתנו אוהב ללכת לרופא שיניים? התשובה היא שאף אחד לא שש לביקור אצל רופא השיניים. עם זאת ביקורים אצל רופא שיניים הם לעתים הכרחיים הן לצורך טיפול במחלות שונות והן לצורך תחזוקה של השיניים. אצל חלק מהאנשים נדרשים טיפולים מורכבים וממושכים על מנת לשקם שיניים פגועות. אבל מה קורה כשטיפול סטנדרטי מוביל להרס העולה על מה שהיה? האם במצבים כאלו הרופא יהיה אחראי ברשלנות רפואית?

 

גב' שלומי פנתה בחודש מרץ שנת 2008 לרופא שיניים, הוא הנתבע, על מנת לעבור טיפול בכתרים הישנים שהיו בשיניה. לדבריה, היא ביקשה מהרופא כי יחליף את הכתרים בשתיים משיניה, והרופא  הודיע לאחר בדיקתה כי במסגרת הטיפול ירכיב 2 גשרים בכל אחת מהלסתות.

   

לאחר כחצי שנה בטיפול שכלל עקירה והרכבת גשרים הפסיקה גב' שלומי את הטיפול טרם סיומו, פנתה לרופא אחר ועברה טיפול משקם, במהלכו בוצעה עקירה וכן הותקנו שתלים וכתרים.

 

גב' שלומי הגישה לבימ"ש השלום בת"א תביעת רשלנות רפואית כנגד רופא השיניים הראשון בטענה כי הטיפול בשתי הלסתות היה רשלני, ואף לא ניתנה הסכמה מדעת לטיפול.

 

לעניין הלסת העליונה טענה גב' שלומי כי הנתבע ערך עקירה של שן  מבלי שהיה לכך צורך רפואי ובניגוד להמלצת מומחה לכירורגיית פה ולסת אליו הופנתה התובעת ע"י הנתבע, ואילו לא הייתה נעקרת שן זו היה אפשר להיעזר בה לתמיכה אחורית עבור שיניים אחרות.  עקב עקירת השן התעורר צורך  לבצע שתלים כולל ניתוח להרמת הסינוס, ואף היה צורך להשתיל עצם באיזור.

 

לעניין הטיפול בלסת התחתונה טענה גב' שלומי כי הטיפול בשן אחת התבצע בצורה לקויה ביותר מה שהביא בסופו של יום לצורך לעקור אותה.  בניגוד לכך שן אחרת דווקא הצריכה עקירה בשל מצבה הקשה, אך חרף מצבה הקשה וחרף העובדה כי השן טופלה כאמור בצורה כושלת, התקין הנתבע גשר על שינייה אלה, אי לכך החלה התובעת לסבול מכאבים ונפיחויות באיזור, ולבסוף נאלצה לעבור עקירות של שתי שינים.  

 

עוד טענה התובעת כי במהלך הטיפול עקר הנתבע שן נוספת, והעקירות נעשו ללא שנתנה הסכמה מדעת לכך, מה שמהווה עוולת תקיפה ופגיעה באוטונומיה שלה.

 

מנגד הכחיש הנתבע את המיוחס לו, וטען כי הטיפול שהעניק לתובעת בשתי הלסתות היה ללא רבב והתבצע לפי הסטנדרטיים הרפואיים המקובלים והראויים. הנתבע הסביר כי התובעת הגיעה למרפאתו וביקשה כי יבצע שיקום זמני של שיניים ע"י גשרים שהינם זמניים, וזאת מסיבה אסטטית כחלק מהכנות של החתונה של בנה. הנתבע הוסיף כי שיתף את התובעת בכל החלטה שנעשתה בנוגע לטיפול בכל שלביו,  והייתה מצידה הסכמה מדעת לכל פרט ופרט. לחילופין טען הנתבע כי אין קשר סיבתי בין טיפולי השיניים שביצע לבין נזקיה של התובעת.

 

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, וקבע כי הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי שנעשה בשיניי הלסת תחתונה של התובעת. ביהמ"ש קיבל את עמדת המומחה מטעמו אשר קבע כי הנתבע ערך סתימת שורש     בשן אחת  ואף ביצע סתימה חוזרת בעלת מבנה, וזאת חרף העובדה כי נערכו לתובעת צילומי רנטגן אשר הדגימו  בשן ממצאים של טיפול שורש לא תקין ותהליך דלקתי בקצהו של השורש אשר לאורם ההחלטה לבצע סתימה כמתואר הייתה לקויה ובלתי תקינה. טיפול לקוי זה  הוביל להתפתחות זיהום שהביא לבסוף לצורך לעקור את השן. אי לכך המסקנה הינה כי התרשלות התובע בטיפול היא שהביאה לעקירת השן.

 

כן אימץ בית המשפט את קביעת המומחה מטעמו כי הנתבע בחר שלא  לעקור שן אחרת אלא להדביק עליה גשר חדש, וזאת למרות שלא ניתן היה מלכתחילה לשקם את השן ונדרשה עקירתה כבר בתחילת הטיפולים. בית המשפט דחה את הסברו של הנתבע כי הטיפול התבצע כך לבקשתה של התובעת ובניגוד מפורש וברור להמלצות שנתן לה.

 

עם זאת, דחה ביהמ"ש תוך הסתמכות על המומחה מטעמו את טענות התובעת לעניין התרשלות בטיפול בלסת העליונה,  וקבע כי לא הוכחה התרשלות בהתנהלותו של הנתבע. הייתה הצדקה רפואית לעקור שן אחת כיוון שהתברר אחרי הסרת הכתר שהינה הרוסה לגמרי,  ואף התקבל ע"י ביהמ"ש הסברו של  הנתבע כי שן נוספת  נעקרה חרף המלצתו של מומחה בכירורגיית פה ולסת כיוון שהסתבר לו כי המלצת המומחה לא התבססה על בדיקתה של השן אלא על צילומי הרנטגן  בלבד.

 

ביהמ"ש אף דחה את טענות התובעת להיעדר הסכמה מדעת וקבע כי התובעת קיבלה את מלוא המידע הדרוש וההסכמה שנתנה היתה הסכמה מדעת.

 

 

ת"א 173634-09

תגיות