מישהו ראה אולי את הילד שלי?
"אבל למה?"
הוא מפנה אלי זוג עיניים תכולות. דוק של זרות עובר שם. את, אומר המבט שלו, את חושבת שאת מכירה אותי. אבל אני יודע יותר טוב. אני יודע יותר טוב ממך. מה אני צריך, מה טוב עבורי, מה כדאי לי. אני יודע מי אני ומה אני רוצה. אז כן, את מבקשת ממני לסדר את החדר שלי. אבל אני, אני לא מוצא בזה היגיון.
"אבל למה?"
והוא באמת לא מבין, מה ההיגיון בלסדר את החדר כאשר ממילא ברור לשנינו כי הכאוס ישוב תוך שעתיים.למה לפנות את השולחן כשממילא אני מכין את השיעורים שלי על הריצפה. בשביל מה לפנות מקום לנעליים, כשאני זה שנועל אותן ויודע בדיוק היכן הן נמצאות? מה הטעם בעבודה סיזיפית, כשאני לא מוצא ולו בדל עניין בחדר מסודר? אני מסדר בשבילכם וזה בכלל החדר שלי. זה החדר שלי, הוא מתריס ולי ממש טוב כשהוא מבולגן. אז מה זה משנה לכם?
מתוך ESERPLUS.NET
פעם היתה לי שיטה נהדרת. באמת. חשבתי להוציא עליה פטנט. היינו מסדרים וכל פריט שהיינו מחזירים למקום, היה מלווה באמירת שמו של אחד מילדי הגן, בני המשפחה, חברים וכו'. זה עבד יופי. כן, טפחתי לעצמי על השכם, אני באמת לא מבינה את כל ההורים הללו שרבים עם ילדיהם כדי שיסדרו את החדר. אצלי זה לא יקרה. הם לא יודעים להציב גבולות. זה ברור. לא שמעתי אז את קול צחוקו של אלוהי המתבגרים. חכי חכי. עוד נראה מה את שווה.
איפה הילד הזה שגר כאן עד לא מזמן? מישהו ראה אולי? הוא מתרפק, הוא מחבק, הוא מנומס והוא מאוד קשור לבית ולמשפחה שלו. הילד החדש הזה שגר כאן הרבה פחות מנומס ממנו, המבט שלו עוין לא מעט והוא רק מחפש את החברים שלו. והוא בועט. הילד ההוא לא בעט. הוא כעס, הוא בדק גבולות, הכול נכון. אבל אני הייתי בו והוא היה בי. הוא היה הילד שלי. ופתאום הוא רוצה להיות של עצמו. לעצמו.
באיזה אינסטינקט מגלים הקטנים שלנו ביום אחד שיש להם כנפיים וכי בעזרת התנועות הנכונות הם יכולים להגיע לאן שירצו. רחוק מאיתנו, נפרד מאיתנו. לבד. זה לצד זה.
וקשה. קשה להגיד להם את הדבר הנכון. לא לשפוט אותם, לדעת להקשיב להם, לדעת לתת עצה, לכוון אל הדרך הנכונה. ומה בכלל נכון? הערכים של אתמול מתנפצים אל מול עולם של פיתויים וכמה חזקים הם צריכים להיות כדי לעמוד בפיתויים הללו. זה לא הערכים שלנו שמשחקים עכשיו תפקיד. זה החבר שהיה אצלך בבית אתמול וזה שהבן שלך יבקר אצלו מחר. זה הח'ברה שהיו אתמול במגרש שמהווים עכשיו את קבוצת השייכות. לנו, נותר רק לקוות שהערכים שהנחלנו, או לפחות ניסינו להנחיל עד היום, ישולבו כשתי וערב עם אלו החדשים ויתנו לילד שלנו את היכולת לזהות סכנות, לדעת לזהות את מי שמבקש את טובתך,להתחשב, לא לזלזל, לחמול, לראות את האחר, תמיד לזכור שהמשפחה היא מעל לכול, לדעת לשמור על זהותך, על האני מאמין שלך. כמה זה קשה כשאתה עצמך לא בטוח מה זה בכלל.
מתוך WWW.MAANE.CO.IL
אלה הכללים אצלנו בבית, אני מסבירה לו. לכל אחד יש זכויות וחובות. ככל שרבות הזכויות אותן אתה דורש, כך ירבו החובות אותן עליך למלא. אם אתה מספיק גדול כדי ללכת עם חברים לבד לפיצה בשכונה מתי שתרצה, אזי אתה גדול מספיק כדי להוריד את האשפה ולנקות אחריך.
כן, אומר המבט שלו, אני מכיר את הנאום הזה. הוא כבר שמע אותו אינספור פעמים. טוב, הוא נאנח, אני אסדר את החדר ואוריד את הזבל. ואחר כך אני הולך לחבר. למה אני צריך לקחת איתי את הטלפון כל הזמן? בשביל מה את צריכה שאהיה זמין? את הרי ממילא יודעת איפה אני! טוב בסדר, אני אקח את הטלפון.
אפשר אולי חיבוק לפני שאתה הולך?
אבל אני כבר בדלת! טוב נו, בסדר...
לשנייה הוא איתי, אצלי. כמו פעם. אני נושמת את הריח האהוב והמוכר כל כך. עוצמת עיניים. רק לשנייה. הוא מרגיש את הרגע איתי ומחבק מכל הלב. הי, מצאתי את הילד ההוא... הוא עדיין שם. בפנים. הבכור שלי. אני בו והוא בי. ואיך שהוא לא מעלה על דעתו כמה פרפרים עפים לי עכשיו בתוך הלב.
טוב אמא, אני חייב ללכת.
אין מחר לימודים, אז אני כבר אודיע לך מתי אני חוזר..





React to WordPress