זה עתה חזרתי מנסיעת קניות שפעם הייתי קוראת לה כישלון חרוץ. הייתי נעשית ממורמרת ומאשימה את המוכרת ומתמלאה מפח נפש וביקורת עצמית.

 

אבל עכשיו - ראו זה פלא - לא רק שאיני ממורמרת, אלא אפילו מלאת שמחה ותודה לאותה מוכרת.

 

ומעשה שהיה כך היה.

 

לפני שמחת תורה ביקרתי אצל רופאת השיניים שלי, שמרפאתה סמוכה לקניון איילון. בכל פעם שיש לי תור, אני קופצת לקניון לראות אולי מחכה לי שם משהו. לפעמים זה קורה, כמו הפעם הזו. מה שחיכה לי היה ז'קט יפהפה, אלא שמחירו היה 350 ש"ח, מחיר לא מבוטל, וחוץ מזה, הרב שלנו לימד אותנו שאם אנו רוצים משהו מאוד, עלינו לעשות כוח התנגדות, לחכות שלושה ימים, ואחר כך לחזור לחנות. אם החפץ נמצא שם, הוא חיכה לי, והוא שייך לי. אם לא - הוא לא היה שלי מלכתחילה וטוב שלא קניתי אותו, כי האנרגיה שבו לא הייתה מתאימה לי ולפעמים יכולה אפילו לגרום לנזק.

 

וכך עשיתי. הפעלתי כוח התנגדות, חזרתי הביתה, השתתפתי בחגיגות שמחת התורה במרכז לקבלה, וחשבתי שאשכח מהז'קט הזה והבעיה תיפתר. אבל הז'קט צץ לו במחשבותי בכל פעם, ולכן החלטתי פשוט לנסוע לקנות אותו, אם הוא עדיין נמצא בחנות.

 

רציתי מאוד לנסוע מוקדם כדי לחסוך את הפקקים של יום שישי לפני הצהרים, אבל לא רציתי לוותר על התקשורות החשובות ש"מאפסות" את המוח שלי, ולכן שוב הפעלתי כוח התנגדות ועשיתי ממש את כל התקשורות - התפילות, המדיטציות, הקריאה בזוהר, ואפילו כתיבת שיר ושליחתו, שעבורי זו תקשורת חשובה שאני משתפת בה אחרים כדי להשפיע.

רק לאחר תום כל המשימות, שהסתיימו בשעה אחת עשרה, נסעתי, ולמרבה הפלא לא נתקלתי בפקקים ואפילו מצאתי מקום חניה במהירות ובקלות יחסית.

 

כשהגעתי לחנות ניגשתי מיד לז'קט שהיה עדיין תלוי שם, ואז הבחנתי שצבעו אפור ולא שחור כפי שחשבתי. ניגשתי למוכרת [בעלת החנות שהיא אישה נחמדה ומסבירת פנים שפגשה בי בפעם הקודמת הייתה עסוקה בטלפון] ושאלתי אותה אם הז'קט הזה קיים גם בצבע שחור.  המוכרת הרזה וחמוצת הפנים העיפה מבט מלא קנאה בפרונט השופע שלי ופלטה: "אלה מדות מאוד קטנות, זה לא יעלה עליך". היא לא התייחסה כלל לצבע.  אבל אני התעקשתי, כי הוא עדיין נראה לי יפה מאוד, ואמרתי לה: "אבל זו המידה שלי בדיוק!" המוכרת נראתה קצת מובסת, ובמבוכה הסתכלה ואמרה: "נכון." לאחר דו השיח הזה ניסיתי למדוד את הז'קט, הוא היה אפילו גדול, אבל פתאום הוא נראה לי חסר כל חן והדר, כאילו האנרגיות השליליות של המוכרת נדבקו אליו, והן תלכנה אתי לכל מקום. אפילו לא ניסיתי לבקש מידה קטנה יותר, למרות שפתאום ראיתי על המדף מקופלים עוד ז'קטים כאלה, ובעבר הייתי כן מנסה למדוד ולראות אם ז'קט קטן יותר יתאים לי. אבל הפעם יצאה לי כל הרוח מהמפרשים, ולא היה לי שום חשק להיפרד מ-350 ש"ח ולקחת אתי הביתה את הפרצוף החמוץ של המוכרת שנדבק לז'קט.

 

יצאתי מהחנות וירד לי האסימון -  זה היה פשוט מסר לא לקנות את הז'קט הזה! מדוע - איני יודעת, אולי הוא נעשה בתנאי עבדות של ילדים מסכנים, ואולי מסיבות אחרות, אבל העובדה היא שהוא לא שלי, הוא לא בשבילי, ולכן שלח לי האור מוכרת חמוצת פנים ומלאת קנאה במתנות שנתן לי הטבע כדי שלא אתפתה לקחת משהו שאיני צריכה לקחת.

 

וכאן הלימוד העצום - שבעבר לא הקשבתי לו, והייתי קונה כל דבר שהיה עולה על דעתי, בלי להפעיל כלל כוח התנגדות, וזה עלה לי בבלגן גדול בארונות. כי כששמים בארון או בבית משהו שלא מתאים להם הוא גורם לאנרגיות שליליות שיכולות להתבטא בצורות שונות, ואצלי זה מתבטא בצורה של חוסר סדר בראש. בכל פעם שאני מתחילה לסדר עולות כל מיני מחשבות בראש שמובילות אותי לעשות דברים אחרים שנראים לי חשובים יותר וסידור הארון לא נעשה, או שפשוט יוצאת לי כל ההתלהבות וקשה לי להמשיך לסדר בלי חשק והתלהבות.

 

הפעם יצאתי מהקניון מלאת שמחה - הבנתי שהיקום שלח לי מסר ושמחתי שהקשבתי לו ופעלתי לפיו, נסעתי מיד הביתה בלי לחפש קנית תנחומים, משהו שהייתי עושה בעבר, והגעתי מהר מאוד, בלי פקקים ובלי עגמת נפש.

 

הרגשתי קלה, כל כך קלה - גם לא הבאתי הביתה משהו עם אנרגיות שליליות שהיה עלול לבלגן לי עוד יותר את החדר, וגם חסכתי 350 ש"ח, על משהו שנראה לי לפני כמה ימים יפה ונוח מאד והיום נראה חסר כל חן והתאמה.

 

רציתי לשתף אתכם בזה כי נראה לי שבתוך כל באי הקניון, שהיה עמוס לעיפה, יש הרבה אנשים שקונים דברים שלא מתאימים להם מתוך התלהבות רגעית והם מתחרטים על זה אחר כך, אלא שהנזק כבר נעשה, ביחוד שאצלנו אפשר לקבל החזר כספי רק כעבור יום או יומים, וגם זה חוק חדש, פעם אי אפשר היה בכלל לקבל החזר, אלא רק זיכוי, שמחייב אותנו לקנות משהו גם אם אין לנו באמת צורך לקנות.

 

לגבי, זו התחלה חיובית של מלחמה בקדחת שאינה נחלתי הבלעדית - נראה לי שכל המדינה שלנו וכמעט כל העולם שטוף בקדחת קניות של דברים שלא ממש צריכים, כדי למלא איזה חוסר, איזה בור, שנפער בנשמתנו ואיננו יודעים איך למלא אותו.

 

למרבה החסד, מצאתי את הדרך למלא את הבור הזה, והיא למלא את נשמתי בדברים רוחניים, במקום למלא את גופי בדברים חמריים.

אנו שטופים במוצרי צריכה פיזיים, ולא מודעים לכך שעוד חפץ לא יעשה אותנו מאושרים. רק עבודה מתמדת ומאומצת כדי לחבר את הגוף והנשמה שלנו תמלא אותנו באופן מתמשך, ואני, ברוך השם, התחלתי בעבודה הזו הבוקר הזה, וחולקת זאת עמכם כדי לתת גם לכם את האנרגיה ואת הרצון להתנגד לדחפים שלא תמיד רצויים לנו בטווח הארוך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגיות