לא, זה לא יכול להיות, אני מנסה להירגע, לדבר אל עצמי בתוך המוח.

אני קולטת את דמותו בקצה החדר, יכול להיות שאני טועה? זה בטח רק הדמיון שלי, אין מצב.. יכול להיות שאני קצת מבושמת מאדי האלכוהול ששתיתי..

אבל ישנה אפשרות שלא טעיתי.

שהוא נכנס אי אפשר היה להתעלם ממנו, הוא מחייך לכל עבר, כולם מסתכלים עליו, יש לו את הנוכחות הזו, הכאריזמה הזו שאי אפשר להתעלם ממנה, לעזאזל אני חושבת שזה הוא..

אני אעמוד לי פה עם חברי החדשים למשרד אתעלם מכל הסיטואציה, רוב הסיכויים שהוא לא יגיע לפה, אני מנסה להירגע?

ואז, בצעדים איטיים אני מרגישה כמו בסרט שהבמאי מחליט להאט את קצב האירועים על המסך כדי ליצור דרמה, הוא מתקרב לאט ובצעדי ענק אל עבר הקבוצה שעמה אני עומדת, הוא כאן!

ואז מתחילות לרוץ לי המחשבות, האם הוא יזהה אותי או לא? ואם יזהה, האם הוא יזהה מהיכן הוא מכיר אותי? ואם כן, האם יאמר משהו? ואם לא? היש משפיל מזה? אני משתגעת פה, שיגמר כבר סבב ההיכרויות הזה ונגמור עם זה כבר?

שלום, הוא נד בראשו למנכ"ל החדש שלי שעומד לשמאלי, שלום גם לך יקירי עונה לו המנכ"ל, כבר הכרת את היועצת הארגונית החדשה שלנו? הוא מסתכל עלי ומחייך אלי את החיוך הזה שלו, לא, אני לא עומדת בזה, הרגליים עוד רגע וכושלות, הקיבה מתהפכת ואני בטוחה שאני מסמיקה בטירוף כי אני מרגישה שהאוזניים עולות לי באש.

אני לוחצת את ידו ומחייכת את החיוך הכי יפה והכי נונשלנטי שהצלחתי להוציא, כאילו אין לי מושג מי הוא בכלל.

הוא אומר, נעים לי מאוד, ואומר למנכ"ל ולקבוצה: אני רואה שסוף סוף גייסנו אישה לכוחותינו ואיזה יופי זה מוסיף למשרד תרתי משמע.

החרא הקטן מכניס לי בקטנה, נו, והוא זיהה אותי? אין לדעת, כבר עברו כמעט 14 שנה?

אני מחליטה להירגע, הוא מצדו כבר הסתובב כדי להיתמנגל עם הקבוצה הבאה במשרד, משאיר אחריו שובל של בושם יוקרתי ואת מראה החליפה התפורה לעילא ולעילא שלו?

אני מחליטה להתעלם ממנו כל הערב, אין לי מושג אם הוא זיהה או לא, אין לי מושג אם אני רוצה שיזהה אותי או לא.

שלא כהרגלי אני מחליטה לגשת לבר ולקחת לי עוד מנת אלכוהול, אני לא יודעת לשתות, המנה הכי קטנה הופכת אותי למסוחררת, אבל אני חייבת משהו דחוף עכשיו שיעביר אותי לאיזו פאזה אחרת.

תוך כדי פסיעה אני מתעלמת מקיומו אבל חייבת להגניב מבט מזווית העין, כן, הוא בהחלט כבר עסוק עם קבוצה אחרת, מנהל שיחה ערה עם איזו בלונדינית בת זונה שנראית מיליון דולר..

אני לוקחת לי דרינק, אין לי מושג אפילו מה זה היה.. ויוצאת החוצה לאוויר, לקור להירגע קצת.

המחשבות לא מפסיקות לנקר במוחי, אני נשואה, נשואה, נשואה!! ואפילו באושר ואין דבר חשוב בעולם הזה מבעלי ומהילדים המהממים שלי, ואין שום דבר בעולם שיגרום לי לעזוב אותם או לגרום להם סבל..

וואהו, הלכתי רחוק, סך הכול ראיתי אותו, זה לא אומר שאני עוזבת את הבית כאן ועכשיו.

ומי הוא בכלל? הוא נשוי, את זה אני יודעת, לא יודעת אם באושר, גם לו שני בנים, בטוח מהממים (לא כמו שלי כמובן).

די, תפסיקי כבר, המחשבות לא נותנות לי מנוחה, יקירתי, הוא אפילו לא זיהה אותך שלא לדבר על להחליף איתך כמה מילים וכבר את ברומן סוחף וחסר מעצורים איתו??

אני מחייכת לעצמי בלי להבין למה, כל הסיטואציה נראית לי פתאום משעשעת, מלחץ מטורף לרגיעה.

בנוסף  אני פתאום גם מבינה, הייתי צעירה ב- 14 שנה וזה היה מזמן, ממש מזמן, אין סיכוי בעולם שהוא זוכר או רוצה לזכור, אין סיכוי בעולם שאני נראית צעירה ויפה כמו פעם, למרות שאני בהחלט מרגישה אישה שלמה ובשלה ויפה מספיק.

טוב, הגיע הזמן לזוז הביתה, האלכוהול עושה את שלו, קר מדי בחוץ, אפילו שחם לי, אני חייבת לחזור פנימה להיפרד מכולם או לפחות מהמנכ"ל החדש שלי, אני צריכה להיות מנומסת.

אני נכנסת מחויכת ומשועשעת, רגועה הרבה יותר, ברור לי שהוא לא זיהה, אז למה כל הלחץ בעצם?

אני רואה אותו בזווית העין, את תומר, תומר לביא.. אפילו השם שלו מעלה לי בחילה מהולה בהתרגשות?

אני נגשת למנכ"ל שלי ונפרדת ממנו בתירוץ של חייבת לחזור לילדים,הוא מהנהן בהבנה ומחייך אלי, אז נפגש מחר? מחכים לך כבר שתתחילי?

אני פונה לדלת, לצערי הוא עומד שם ממש בסמוך אליה, מה לומר? ביי, שלום, נתראה בשמחות, להתעלם לגמרי?

אני ממשיכה ללכת כאילו כלום, ואז באחת הוא מסתובב ופונה אלי, יועצת ארגונית חדשה, איך קוראים לך הוא צוחק, לא הציגו ביננו כמו שצריך.

אני חושבת לעצמי האם זה תרגיל בלנסות להיזכר איך קוראים לי או שזו באמת שאלה אמתית?

אני מציגה את עצמי עם שם המשפחה הנוכחי, של בעלי כמובן.

נעים לי מאוד שוב, הוא אומר עם החיוך הזה שלו, ואז מוסיף, אני מניח שנתראה הרבה במשרד מעתה ואילך, למרות שאני הרבה בחו"ל, כן אני מהנהנת בנימוס.

כן, הוא ג?נטלמן אמתי, יודע לומר את כל הדברים הנכונים באינטונציה הנכונה, בנימוס ג?נטלמני, שום דבר לא מסגיר את האמת, האם זיהה אותי? האם הבין שזו אני?

אני רוצה לחזור הביתה מהר ככל האפשר, אבל אני לא מוצאת את הרכב בחנייה, בעיניים טרוטות אני מנסה להיזכר איפה חניתי, אני כל כך מבולבלת, מוצפת ברגשות, התרגשות מהעבודה החדשה, האנשים החדשים שכרגע פגשתי, המסיבה, האלכוהול ותומר?

אני לא מצליחה להיפטר מ"מחשבות תומר", אני צריכה להגיע הביתה ומהר, להתקלח לתת נשיקות לבנים ולישון כמה שיותר מהר יותר טוב, פחות מחשבות, פחות בלאגן.

או, נזכרתי שרשמתי בנייד את מיקום החנייה שלי, מזל שאני כל כך מסודרת, או לפחות הייתי לפני הפגישה המוזרה שהייתה לפני חצי שעה.

אני מוצאת את המכונית, נכנסת מתיישבת ונושמת עמוק, עמוק מאוד, אני חייבת להתאפס לפני שאני נוהגת ככה הביתה. בחוץ כבר קר  ולי חם, חם מאוד, אני ממש מעורפלת, ממש חוסר אחריות מצדי לנהוג ככה, אבל אני חייבת להגיע הכי מהר שאפשר הביתה, למקום הבטוח, לחיים האמיתיים. עד עכשיו זו היתה הזייה, מסיבת פנטזיה.

אני מגיעה הביתה, הכל חשוך, אני נכנסת בזהירות יכולה לשמוע את דממת השינה של בעלי והבנים, אני כל כך שמחה שאף אחד לא רואה אותי ולא יודע איך אני מבושמת, נרגשת, מבולבלת, מעורפלת מכל הערב הזה שעבר עלי.

אני נגשת למקלחת, מסירה את האיפור, מסתכלת על עצמי בראי, דווקא לא רע המראה, או אולי זה האלכוהול שעדיין מערפל ועושה את הכל כל כך יפה, אני סמוקה מאוד בלחיים העיניים שלי מבריקות מעייפות והתרגשות.

המים החמימים עושים את שלהם ואני מנסה ככל  האפשר להירגע ולשטוף יחד עם הגוף את כל אירועי היום, פתאום אוחזת בי ההכרה שמחר בעצם היום הראשון שלי בעבודה, אני חייבת לישון, לפחות כמה שעות?

תגיות