סרט: בית לחם

בסיום הקרנת הסרט 'בית לחם' השתררה דממה מתוחה באולם. הסוף - אמנם צפוי מראש אך עדיין מפתיע - השאיר את הנוכחים בקצוות העצבים והדיבור המהוסה ביציאה מבית הקולנוע הבהירה לכולנו שעברו חוויה מטלטלת שעוד תשוב ותפקוד אותנו בימים הקרובים.

 

בית לחם, סרט הבכורה זוכה הפרסים של יובל אדלר (בשבוע שעבר קטף את פרס אופיר והוא עתיד ליצג את ישראל בקטגורית הסרט הזר בטקס האוסקר), הוא לא סרט כיפי לצפייה, אבל הוא סרט ראוי לצפייה. ביד אומן השואבת השראה מאירועי האינתיפאדה השנייה משרטטים אדלר ועלי ואקד (לשעבר כתב YNET בשטחים) את מערכת היחסים בין איש השב"כ רזי (צחי הלוי) ובין המקור שלו סנפור (שאדי מרעי), אחיו הצעיר של מפקד גדודי אל אקצא בבית לחם.

 

להבדיל ממה שישר עולה לראש כ"עוד סרט" צבא ישראלי, בית לחם הוא לא סרט פטריוטי או פרו פלסטיני, אלא דרמה פסיכולוגית חותכת שמצליחה להשיג בצורה מציאותית ואוביקטיבית עד כאב את מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות באווירה המדממת של שנות הפיגועים הארוכות. המתח לצד סצנות אקשן ברמה הוליוודית והדיאלוגים שמרגישים טבעיים להחריד מביאים למסך סטנדרט חדש של אקשן ישראלי איכותי. 

 

עם זאת, הנקודה החלשה ביותר בסרט היא דווקא הייצוג הנשי שבו, שנותר פלקטי להחריד. עינת (מיכל שטמלר) אשתו של רזי, נשארת על תקן תומכת לחימה ומאמצת את הז'רגון הצבאי גם בבית ("למה זו אשמתך שהקצין בקריטית?") ומאיה, פקידת המודיעין נותרת קלישאה מצומצמת למדי. אז אין ספק שמדובר בסרט גברי- מצ'ואיסטי קלאסי, אבל בהחלט כזה ששווה את הזמן שלכן. 

 

בית לחם. צילום יח"צ

 

וינטג' סייל : יד שנייה מסלבס

פריט המעצבים הראשון שלי היה שמלת דונה קארן שדגתי בחנות יד שנייה בניו יורק. היא הייתה מסאטן, גדולה עליי בשתי מידות ובמצב מרהיב יחסית ל-20 הדולר שביקשו עליה. קניתי אותה ומאז היא בארון (עברו שלוש שנים) מחכה ליום פקודה. מקרה אחר שסגר את הגולל על האהבה שלי למותגי על היה בתחילת הקיץ, בעת שהתחדשתי בכפכפי ים של סטלה מקרטני לאדידס - הן עדיין נראות נהדר בקופסא שלהן. מותגים בעלי שם כמו שאנל, גוצ'י, איב סאן לורן וחבריהם, נראים נהדר על המסלול (או במגירת הקוסמטיקה שלי) אבל קצת פחות עליי. לשמחתה של תעשיית האופנה הבינלאומית, רוב הנשים לא מחזיקות באותה דעה כמוני.

 

עבור חובבות מותגים כאלו ואחרות יתקיים ביום רביעי (9.10) יריד אופנה בקניון דיזינגוף סנטר בת"א, בו יוצעו פריטי וינטג' עם ייחוס גבוה ותוויות מפתות. באותה מכירה יציעו גם סלבריטאים בהם: שירי מימון, דפנה לוסטיג ומאיה בוסקילה פריטי וינטג' מהארון הפרטי וההכנסות מהמכירה יועברו לעמותת חיבוק ראשון. אז בעצם את לא קונה, אלא תורמת ביד רחבה (כבר הופך את השופינג לראוי). 

 

רביעי הקרוב, דיזינגוף סנטר 12:00-21:00.

 

תערוכה: ג'ף וול: נראות, מוזיאון תל אביב

מבין כל האומנויות, צילום היא האהובה עליי ביותר (טוב, צילום ושופינג) ועבודותיו של ג'ף וול אהובות עליי במיוחד. וול (67) יליד קנדה נודע בעולם בעיקר בזכות צילומיו הענקיים ובכך שסייע להפוך את תחום הצילום לענף אומנותי הראוי להיות מוצג במוזיאונים. זוהי תערוכת היחיד הראשונה והיחידה שלו (בינתיים) בישראל והיא מציגה כמה מהעבודות הידועות שלו: צילומים התופסים התרחשות אקראית (אך לעיתים קרובות מבוימת היטב) או קומפוזיציה מרהיבה ששואבות השראה מאמנות הקולנוע, אדריכלות וצילום עיתונאי. 

 

שעות הפתיחה הנוחות של מוזיאון תל אביב – בימי שלישי וחמישי הוא פתוח עד עשר בלילה- מאפשרים חוויה כמעט אינטימית עם היצירות הגדולות של וול ובריחה של שעה לחלומות של אחרים. 

 

לתערוכה >> http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/jeff-wall

 

"מלכת היופי של ירושלים"

כשקיבלתי לידיי את הספר החדש של שרית ישי-לוי, לא היו לי ציפיות גדולות - בין אם בגלל התיאור בכריכה האחורית של הספר שלא מצא חן בעיניי או כי לא הצלחתי להישאב לרומן קולח כבר הרבה זמן, אבל אמרתי 'ננסה'. בכל זאת, זה היה ממש לפני יום כיפור, והידיעה שיש לי אופציה לקריאה חדשה, קסמה לי. ובאמת, לא התבדיתי. גמעתי את הדפים בשקיקה, וסיימתי את הספר מוקדם מהצפוי (רק כדי להיתקע ללא חומר קריאה ביום שבת עצמו), בתחושת סיפוק נהדרת.

 

בספר "מלכת היופי של ירושלים" מתארת העיתונאית ישי-לוי ארבעה דורות של נשים במשפחה ספניולית אחת - שאגב, גם מי שלא גדל בבית ספרדי (אני למשל), יוכל להתחבר בלי בעיה לסלנג ולביטויים שמציפים את הספר, ושוזרים אותו במציאות של פעם - ואת חייהן לצד הגברים שהן בחרו להיות להן לבעלים. למרבה הצער, וכגורל משותף לכל הנשים המאוד שונות האלו, הן בוחרות תמיד גברים שאוהבים וימשיכו לאהוב אישה אחרת כל חייהם.

 

בעיניי זה רק חלק מהקסם של 'מלכת היופי של ירושלים', שלהבדיל מרומנים אחרים ש"מיועדים לנשים", לא נופל לקלישאות הרגילות של תיאורי תשוקה. להיפך. תיאורי הזוגיות בין הגיבורים בספר, מפורטים בצורה עשירה להפליא אך מדויקת ומציאותית, כזו שישר גורמת לנו לחשוב כי מדובר ברגעים אינטימיים מחייה האישיים של ישי-לוי. הסופרת, כמובן, בחרה להכחיש מכל וכל את הקשר לאוטוביוגרפיה האישית שלה (שהתגרשה פעמיים מהמפיק מיכה שרפשטיין ומהעיתונאי גדעון לוי), ומבהירה כי מערכות היחסים בספר הינן פרי דמיונה בלבד, אך הסכימה לחשוף כי מערכות היחסים הבעייתיות בין האימהות ובנותיהן בספר, הן כבר קרובות יותר לחייה. 

 

מלכת היופי של ירושלים. צילום: יח"צ

 

וזוהי באמת הנקודה הכי משמעותית ברומן. בצעד לא פופוליסטי בכלל, מתארת ישי-לוי מערכות יחסים קשות בין אמהות ובנות לאורך הדורות, שמתנהגות ברשעות לא אופיינית זו לזו. בראיון ל"ישראל היום" מודה ישי-לוי ש"גם אני הייתי בשביל אמא שלי 'משונה מכל הבריות'. לא הייתי הילדה שהיא רצתה שתיוולד לה."

 

מאחר ואני עוד לא אמא, אני יכולה להגיד בכנות כי הספר מרתק ומעורר מחשבה גם למי שלא קרובה עדיין לחוויית ההורות, ואני יכולה רק לדמיין לעצמי עד כמה הוא ידבר לנשים שהן כבר אימהות בעצמן.

 

בסופו של דבר, זהו ספר לנשים. וצריך לומר זאת בלי להתנצל. לא עוד רומן רומנטי עם גיבורה שממתינה לנסיך השרמנטי על הסוס. להיפך, זו שחיכתה לו, מתבדה בסופו של דבר ומבינה כי הגבר המושלם יכול להגיע גם על כיסא גלגלים, שבקושי מסוגל לדאוג לעצמו. אבל מה שחשוב ושונה, הוא שאין דבר כזה גבר מושלם, זו פיקציה, שאפילו ברומן לא ראויה להיאמר בפה מלא. ועל כך גדולתו של הספר. 

 

בלוג להעביר איתו את שעות המשרד הארוכות: http://closetvisit.com/

לא חסרים בלוגים שמזמינים אותו להציץ לארונות של נשים אחרות אבל נדמה ש- close visit  מצליח לסגנן אמירה מובחנת וחדה הרבה יותר.

 

ג'נה סון, צלמת עם עין חדה וחיבה לסטיילינג, מוציאה את המצולמות שלה מהסביבה המוכרת ומצלמת את הפריטים שמרכיבים את המלתחה שלהן בצורה מעוררת תיאבון.

 

בתים מעוצבים להחריד, אוספי תכשיטים שיכולים למלא אגפים במוזיאונים ונעליים מרהיבות מוצגות שם בדרך אגב לצד צילומי טבע אינטימיים ומעוררי מחשבה. סון לא מצלמת אנשים או בגדים, אלא מצבי רוח ואווירה שכיף לשקוע בתוכה.

 

 

ועוד קטנה לסיום - את הפארודיה המבריקה שעשו ב'סאטרדיי נייט לייב' על הסדרה 'בנות', בהשתתפות טינה פיי כבר ראיתן?

 

תגיות