זה מרגיש כמו איזה עוקץ שעושים לנו

שאנחנו עושים אחד לשניה, בהמונים

כמו איזה תרגיל שכולנו לוקחים בו חלק, מרצון או שלא, אבל נשמכים אל זה

מרגישים שדופקים אותנו,

כמו לשלם ביטוח לאומי, לא ברור למה משלמים וגם למה הסכום כל כך גבוה אבל זה החוק.

כשמישהו מחייך ומספר שהוא כבר שנים לא משלם ביטוח לאומי, אנחנו אומרים לו שיזהר ובסוף יתפסו אותו, ואז הוא ישלם כפול. חושבים על זה ש..נו, לפחות בינתיים הוא לא משלם.

 

זה חלק מהחיים שלנו,להתחתן, להקים משפחה, עושים את זה על הדרך, כמו משהו שהוא חובה, כמו שירות צבאי במדינה.

יש תמיד משתמטים, אבל הם מוקעים מהחברה, זוכים למבטים מתנשאים, מבטים מזלזלים.

הם לא חלק מההמון, מההעדר. למה הם לא ואנחנו כן?

יכול להיות שגם מקנאים בהם על הצעד הזה, לא להתחתן, לא להינשא, לא להתמיד בקשר, או כן להיות בקשר אבל בלי רב, עו"ד ונוטריון שמפקח ומרעיש בחותמת הגומי שלו שעה שהוא מבקש "לחתום כאן בבקשה"

 

ומה קורה למי שכן נמצא בנישואים?

יש ילדים-שלפעמיים מעצבנים, אבל לא אומרים את זה בקול

יש מחויבות, דירה,תשלומים,

מין-מהי הכמות המדויקת לנישואים תקינים? והאם צריך להשוות את זה לחיים לפני החופה?

הורים שלו, הורים שלה, מוות של אחד מהם, שתיקות, חיבוקים, התרחקות

נישואים-התפשרות

נישואים-אהבה

נישואים-התפשרות

נישואים-עד מתי

 

יש כל כך הרבה צורות ודרכים לנישואים, ועדיין ההרגשה הכללית היא של תסכול וריכולים הדדיים אחד על שניה באוזני חברים. וגם הרגשה של החמצה. ופזילה החוצה.

 

אז בעצם יש רק שתי אופציות? להתחתן או לא להתחתן?

אין באמת עוד אופציה, זה ברור לכולם שמתחתנים,

גם יוצאי השורות הגדולים ביותר מגיעים בסוף לשיחה עם רב, איך זה יכול להיות?

בסוף מתיישרים. אז אין בכלל מה לדון בזה.

זו האופציה.

 

עד שיגמר לגמרי, שכבר נקיא מלראות את העורף אחד של השנייה, שישגע אותנו אופן סגירת מכסה החומוס במקרר, או אולי עד שנגיע להחלטה שקולה שזו הדרך הנכונה, ככה בלי צעקות (הרמת קול) ניגש לרבנות. איפה הגבול של "אי אפשר יותר"?

או שלא ניגש לרבנות, ונסחוב, איזו מילה זו "נסחוב", למצוץ עד תום את הפילטר של הסיגריה, לעשות רעש עם הקש בסוף הספל.

 

למרות הכל,זה מתנקז לשם, לחוויה הבלתי נגמרת הזו. כי גם שנישואים נגמרים, ואפילו אם אין ילדים, זה לנצח יהיה הגרוש/ה שלי.

אולי צריך להתייחס לזה כאל מסע, דרך לא זרועה, ומה שיהיה יהיה, אולי אם נחשוב ככה זה יהיה אחרת, ונוכל באמת להתקיים בתוך הביחד הבלתי נגמר הזה.

לא הכל צריך להיות לנצח.