"תארי לך, אמא", אומרת לי הנסיכה, "תארי לך איך יראו הילדים של הפיצפונת שלנו". היא סוקרת בעניין את אחותה הקטנה שצועדת בין שתינו. הפיצפונת אוחזת בשמחה ביד של הנסיכה וביד של אמא ושועטת קדימה. צעד אחר צעד. כששתינו לצידה, היא חשה בטוחה לחלוטין. מקומה בעולם ברור לה. כך נראה אבא, כך נראית אמא, אלו האחים שלי. מכאן אני יכולה לצמוח מבלי להביט למטה.

 

כמה פשוטה ההכרה הזו וכמה לא. הרי היא בסך הכול בת שנה וארבעה חודשים. בוחנת מתוך זרועות מחבקות את העולם, מציצה בעדינות החוצה וחוזרת ישר אל הקן. ככה זה, ככה גדלים גוזלים. תפקידנו ליצור את החלל בו יוכלו לנוע בביטחון, להכיר וללמוד את העולם. הקטנטונת מנופפת מרחוק לשלום לקופאית וכשזו מתקרבת אליה בשמחה, ממהרת הפיצפונת לטמון את הראש הצהבהב והמתוק בחיקי. כאן היא בטוחה. הגבולות ברורים. אמא ואבא כאן. הם שומרים עלי תמיד. בידיעה הזו היא עוצמת את עיניה בלילה ופוקחת אותן בבוקר. כמה ברור מאליו וכמה לא.

 

כשהוא בן שנתיים וחצי, עומד הפעוט האתיופי במרכזו של מחול שדים, אשר מזמן יצא את גבולות אולם בית המשפט. מאבק מר בין משפחת האומנה המגדלת את הילד מגיל שנה וכבר החלה בהליכי אימוץ לבין דודתו של הילד ניטש במספר ערכאות שיפוטיות וכעת ממתין להכרעה סופית בדיון נוסף בו יישב הרכב מורחב של שבעה שופטים.

 

הילד הוא אתיופי והמשפחה המאמצת אינה אתיופית, טוענת הדודה, זה ילך איתו לכל מקום כמו אות קין. והם דנים ודנים, תילי תילים של מילים, שופטים, עורכי דין, קלדניות שמקלידות גורלות אל תוך פרוטוקול יבש. והילד. קטנטן כל כך. נושא עיניים אל האם היחידה שהכיר כל חייו ורוצה רק לדעת שהכול בסדר. מחר תזרח שוב השמש והוא יתעורר במיטה שהוא מכיר אל תוך זרועות מוכרות, מלטפות. ככה זה כל יום, ככה זה יהיה תמיד. כך נראה אבא, כך נראית אמא, מכאן אני יכול לצמוח מבלי להביט למטה.

 

מתוך YES.WALL.CO.IL

 

 

בתוך האולם דנים ברומו של עולם. טובת הילד, טובת המשפחה, זכויות המשפחה הביולוגית, המורשת האתיופית, הערכים. הכול נכון, הכול שפיט. רק שבדרך נקרע הלב. לקחת את הילד הזה, לאחר שכבר החלו תהליכי אימוץ ולקרוע אותו מתוך ידיים אוהבות שרק רוצות לחבק. לקחת אותו בכוח מתוך העולם היחיד שהוא מכיר. בן שנתיים וחצי. עכשיו תתרגל מחדש. כי ככה זה.

 

חשבתי שהשארת אותי והלכת!! כעסה עלי הנסיכה, יום אחד, כשהתקדמתי עם העגלה והיא התבוננה בחלון ראווה. והוא, הוא קטנטן כל כך. בכל נימי הנפש העדינה הוא זקוק לביטחון של אמא. השארת אותי והלכת, הוא יחשוב. זו תהיה הידיעה. קביעה. אמא הלכה ולא תשוב יותר, יש כאן אמא אחרת עכשיו. הזרועות מלטפות, נכון, אך הן זרות. תמיד להביט למטה, שום דבר לא בטוח שם. בשנייה אחת עלול הכול להיעלם.

 

טובת הילד? בתוך מלחמת חוות הדעת הפסיכולוגיות, שוכחים לעיתים שבתווך נמצא ילד קטנטן שרק רוצה לשעוט קדימה ולאחוז בשתי ידיים אוהבות. לבדוק את העולם בזהירות מתוך זרועות מגנות. להריח את הריח המוכר, לנשום את הביטחון הזה. זה החמצן שלהם, מכאן יוכל הניצן להיפתח. כך קבע הטבע.

 

מתוך YNET.CO.IL

 

אינני מכירה אותך, אפרוח קטן, אך אני אוהבת אותך מבלי להכיר. אני מלטפת מרחוק את פניך הקטנות ושולחת לך חיבוק חם מכל הלב. אני מאחלת לך שתגדל בזרועות אוהבות, שתנסה לסלוח לכל המבוגרים האלו שמטלטלים אותך מכאן לשם. הלוואי ולא היית צריך להכיר את הצד הכואב כל כך של העולם בו אנו חיים, בטח לא בגילך. בגילך צריכים ילדים לבנות מגדל של קוביות ולהתלכלך מגלידה ולא ליפול לתהיות קיומות של למי אני שייך. אני מבקשת סליחה בשם עולם שזרק אותך מוקדם כל כך אל תוך דיון של מבוגרים, שאלות משפטיות, זהות ושייכות.

 

שרק תהיה מאושר, אפרוח קטן, תצמיח כנפיים ותעוף. תדע, מישהו שם למטה בשבילך. תמיד. זהו אבא, זוהי אמא, מכאן אני יכול לצמוח מבלי להביט למטה.