"משמעות, מה משמעות. עזבי אותך. שתי קפה טורקי. יהיה בסדר. אין סיבה לכל הפסטיבל הזה, באמת, עושים כזה טררם מבן אדם שמת. בשביל מה עכשיו לשים את הארון שלי באמצע כיכר רבין, לקרוא על שמי חצי מרח' אוסישקין ולהעניק לי עכשיו פרס ישראל? לכו שבו בפלאפל שישבתי בו בצפון אבן גבירול. זה יהיה מספיק טוב. אז מתתי, נו אז מה? בסוף כולנו נמות."

 

רוב הסיכויים שאם הייתה לאריק האפשרות לומר לנו משהו עכשיו, זה בערך מה שהוא היה אומר, אולי עם חיוך תודה מצטנע, או שהוא היה מצטנף לו עוד יותר אל תוך דל"ת אמותיו. היטיב בעיניי להגדיר את דמותו, אסף אמדורסקי: "מרכין ראש בפני א.א. הגדול, מלך הצנועים, המרן של החילונים היפים, האבא של הקולים, המנטור של הסטלנים והזמר הכי אמיתי, מרגש, צלול תמיד וחתיך נצחי שלא ויתר על אף הזדמנות לעשות צחוקים ולפזר אבקה של טוב על אוזנינו בכל גיל ובכל מצב". עוד הוסיף, כי איינשטיין היה "שחקן הקולנוע הכריזמטי ביותר שידע המסך הישראלי, הדיקן לנונשאלאנט, הרוקר הראשון לציון וראש העיר תל אביב היפה".

 

למרות שזה לא קל, אני מנסה לחשוב על משהו מעבר לאבל, מה המשמעות של המפץ הגדול הזה. כי זה מפץ גדול. אומנם זה היה צפוי שזה יקרה מתישהו, הבנאדם כבר זקן וחולה שנים רבות אבל כוחו עדיין היה במותניו והוא עדיין יצר ועמד ליצור דברים נוספים.

 

 

מצד אחד, ישנו אריק איינשטיין המכונה "הזמר הלאומי", זה שהפוליטיקאים אוהבים לומר שהוא "מייצג הישראליות" וגם הרבה ישראלים מייחסים אליו התרפקות ונוסטלגיה, געגועים לאיזו ארץ ישראל, אהובה ומדומיינת, שאולי הייתה כאן ואולי לא. אף הוא, אריק, היה אדם שהתגעגע לאותה ארץ ישראל וכתב לה שירים, מצד אחד כן בשפה העברית הטהורה ביותר ועדיין עם המגע האחר של רוקנרול, של פסיכדליה סיקסטיזית נוגה, של שאנסיונר ישראלי.

 

 

 

אבל היה גם אריק מהפכן, כי הרבה יותר משהיה "הזמר הלאומי" הוא היה אחד האנשים הראשונים שהכניס את הרוקנ'רול חזק לתוך המיינסטרים הישראלי, בזמן שהתרבות נשענה חזק על הלהקות הצבאיות. הוא לקח אתו את כוכבי הסצנה של רוק המועדונים של שנות ה-60, כמו מיקי גבריאלוב וחיים רומנו, ויחד איתם יצר שפה חדשה של ביטוי, משוחרר, נונשלנטי, קולי וגם נוגע ללב (בכלל, בזמן האחרון יש אינפלציה בשימוש במושג הזה, "זמר לאומי", כמה זמרים וזמרות לאומיים? המון, לדעתי הם יותר מנוכסים ללאומיות מאשר שהם לאומיים באמת). היה לו האומץ ואולי גם מספיק פופולריות וכישרון כדי להעמיד גם טקסטים אנטי-מלחמתיים כמו "חייל של שוקולד" ו-"שיר אחרי מלחמה".

 

  

זה הזמר ששר על "פראג" של מהפכת הסטודנטים, 1968, בזמן שבישראל לא הבינו למה הוא מתכוון. זה האדם שהביט במבט אוהב ואנושי על חזרתו בתשובה של חברו, אורי זוהר. זה האיש ששר "אני הולך לבכות לך, היה חזק למעלה" ליצחק רבין ז"ל. זה האיש ששר לנו איך זה מרגיש להיות בחו"ל, בסאן פרנסיסקו על המים, כאופציה. זה האדם ששר את השיר הכי אירוטי בדרך כל כך כל כך פשוטה, עד כדי כך שהשיר הזה זכה להיות במקומות הראשונים במצעדי השירים הכי טובים שיצאו בישראל. זה הזמר שהצביע על צביעות הסיקור העיתונאי ב-"כתבו עליו בעיתון" ו-"עיתונאי קטן שלי". זה שהכין לנו תכנית אומנותית ליום שבת שכוללת המון עיתון, ללכת עד סוף החוף ולשוט בחזרה. הוא מי שהיטיב להגדיר את ההתנהלות הישראלית מול מצבי קונפליקט, מתוך הרצון שלנו לשקט בתוך הכאוס של המזרח התיכון, זה הבנאדם שסירב להתראיין על עצמו אבל על החייל הנעדר גיא חבר ועל המשורר עלי מוהר ז"ל, התראיין בלב חפץ. זה הבנאדם שעולם הספורט היה עולמו לא פחות מעולם היצירה המוזיקלית, אולי אפילו יותר, והקדיש שירים רבים לעולם זה.

 

 

 

דמותו כשחקן קולנוע לרוב הייתה זהה לו עצמו- הישראלי השקט שסביבו יש בלאגן (למשל בסצנה המפורסמת מ-"מציצים" בה הוא ולהקתו בורחים על נפשם ממועדון הופעות אופייני של שנות ה-60 כשמתחילה קטטה המונית), שלא מבין מה רוצים ממנו, זה שמסוגל להתאהב פעם ועוד פעם דווקא בישראלית האחרת שסומנה אז כאחרת- העולה החדשה מארצות המזרח או הנערה הערבייה מיפו. הבעל הנשוי שלא יודע איך להיות נשוי ורק צריך את הכדורסל בין הידיים או סיגריה ביד. כמה גברים ודאי הזדהו עם הדמות הזו... גם כקומיקאי הוא היה בלתי נדלה והסאטירה שלו שוב ושוב הציבה מראה חשובה והכרחית מול העם הזה, לפעמים מראה חיובית המהללת את הפלורליזם ולפעמים מראה המצביעה על השתלטות הערכים האמריקניים והטלוויזיוניים על החיים שלנו.

 

 

מענטש.

הנוכחות שלו בתרבות הישראלית הייתה מצד אחד מיתוס ומצד אחר שבירה מוחלטת שלו והתנגדות להפיכתו למיתוס; מצד אחד הוא סומן שוב ושוב כשייך לישראל, הישנה, הטובה, הלבנה, האשכנזית, מצד שני הוא זה ששר "יונתי תמתי", שר עם לחנים יווניים ב-"כבלים", וגם זמרים מזרחיים סופדים לו כמי שהיווה חלק משמעותי מהפסקול בבית. כי הקול שלו חצה גבולות. לקול שלו לא היו גבולות. הוא היה של כולם ושל אף אחד. הוא היה מד הרגש שלנו, מד השפיות, מד הישראליות כמו שאולי חלמו אותה.

 

 

התרבות הישראלית כבר שנים חסרה את הצניעות שלו. כבר מזמן איננו כמוהו. הלב נעשה גס עם כל טראומה נוספת שקרתה, עם כל גדילה בפערים החברתיים, עם אובדן הדרך במישור הלאומי. זאת תהיה צביעות לחשוב אחרת. מצד שני, אולי דווקא מותו, המפץ הגדול הזה שבמותו, יהפוך לצוואה של תודעה אחרת, אולי משהו ממנו, ממי שהוא היה, יילמד ויעשה בנו את השינוי המיוחל. דווקא ברגע הזה של כאב שמחבר המון אנשים יחד בדמעות, האפשרות הזו נראית קרובה מתמיד, גם אם יש לי גם חברים ציניקנים שהמהפכה הקשתה את לבם מול האפשרות לסולידריות על בסיס אדם שיש סביבו כזה כאב, כזה קונצנזוס מקיר לקיר על כך שאובדנו הוא אובדן של משהו ממי שאנחנו. מהדנא שלנו. "גם אם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב".

 

מה אני לומדת ממנו? לי ולבני דורי, יש נטייה לחפש את המטרות הרחוקות, למדנו בעידן הניו אייג'י איך אנחנו יכולים לזמן לעצמנו מציאות ולהגשים אותה, איך כדאי לעשות שיווק עצמי ברשת וכד'. אריק? פשוט יצר. ויצר ויצר. גם אם משהו לא הצליח כל כך ולא השמיעו ברדיו, הוא המשיך ליצור אחר כך. לא משנה, עליות וירידות. הוא לא טרח לשווק את עצמו. היצירות שלו היו כל כך טובות שהוא לא הזדקק לזה. אני רק יכולה לקוות שאצליח ליישם ממנו את הלך הרוח מלא השלווה, של נסיעה איטית בה המחשבות יכולות לרוץ לכל הכיוונים ולא יתחילו בלעדינו. ליצור בלי לחץ להגיע ליעדים ולמטרות גדולות מהחיים. ליצור וליהנות מהדרך, בלי לדאוג מענייני הפרנסה. לייחל לשינויים חברתיים דרך החיבור הפשוט של שני אנשים, בלי לחפש את גיוס ההמונים. להתרחק מהזוהר והתהילה המעוורים ומחטיאים, לחיות את החיים הפשוטים והצנועים.

 

נוח על משכבך בשלום אריק יקר. יהי זכרך ברוך.