ועכשיו אין מי שישיר לנו יותר
מותו הפתאומי של אריק איינשטיין מזעזע משהו אצל כולנו. כולם בהו במקלט הטלוויזיה שהראה בלי הפסקה קטעים מסרטיו, אינספור קליפים וראיונות, כולם פתחו את מכשיר הרדיו שמשמיע ללא הפסקה את הקול האלמותי. והשירים. והמילים שנכנסות ישר למקום הנכון בתוך הלב. הישראליות שנוטפת מכל פיסקה. ישר למקום הנכון.
"אריק איינשטיין נפטר ועכשיו אין מי שישיר לנו יותר", אמר פרופ' גבי ברבש, מנהל המרכז הרפואי איכילוב. הבעת פניו אמרה הכול. לא צריך לומר יותר מזה. הלב מבין לבד.
למה זה נוגע בנו כל כך... איך זה מזעזע לכולנו את השיגרה? באיזו נקודה משותפת פגעה הפרידה מאחד הזמרים הגדולים והישראלים ביותר שהיו כאן?
"אנחנו בנינו", אמרה סבתא ד' יום אחד בקול עצוב, "אנחנו בנינו ואתם הרסתם". הרסנו את מה? את החלום? את החזון? את האוטופיה שהייתה כאן לפני עשרות שנים? על מה בנויה התחושה הזו שהדור שלנו חרב את כל הטוב? אולי ההמחשה הטובה ביותר היא העיסוק התקשורתי הבלתי פוסק בשבוע שחלף בפרשת אייל גולן. במוחצנות, בחטא ההיבריס, בסלבריטאות - זו שאריק איינשטיין סלד ממנה. אולי זו התחושה שתרבות הריאלטי חדרה בכוח אל תוך הנשמה ואורבת מכל פינה לילדים שלנו כדי לחדור גם לנשמתם הרכה ולדאוג מהר ככל הניתן למכר אותם למציאות המעוותת שהם צריכים לקבל כהגיונית ונורמלית. בשביל למכור, בשביל כסף, בשביל כוח, בשביל עוד פרסומת שתשכנע אותם לקנות עוד מוצר שהם ממש לא זקוקים לו. ומספיק לנו. נמאס.
כי פרשת אייל גולן ייצגה את כל מה שמעורר שכבר שנים חונק אותנו. את חוסר הכבוד, את חוסר הצניעות, את העובדה שאי אפשר לתת אמון באף אדם. כי כולם רוצים עוד, כולם רוצים יותר, כולם רוצים תהילה ואם אפשר שתבוא מהר ובחבילה נוצצת והכי חשוב - שכולם ייראו.
אנחנו מתגעגעים לתמימות של פעם. לילדות, לתחושה שאפשר לבנות עולם אחר. אריק איינשטיין ייצג עבורנו את התום הזה, של פעם. הרבה לפני הימים בהם שופטים התנצחו בגסות אל מול זמרים רועדים בני עשרה כדי להשיג עוד קצת רייטינג, הרבה לפני שכאב ודמעות הפכו למצרך הכי נמכר בתוכניות ריאלטי. הרבה לפני שעשרות אלפים עמדו בתור בשביל הסיכוי לזכות בחמש עשרה דקות התהילה וגם שתי דקות זה בסדר. הכול הולך.
מתוך WWW.NRG.CO.IL
והנה מגיעה הוכחה נוספת לכך שמה שהיה לא יהיה עוד. אריק איינשטיין נפטר ועימו התמוסס חלק קטן מהילדות, מהתום, מישראל שחיינו בה כילדים. זו שהיה בה רק ערוץ אחד וטלפון עם חוגה. הנה מגיע תורנו להיות המבוגרים האחראיים שינהיגו כאן הכול וייקבעו איך ייראה המחר שלנו.
אולי יהיה באוצר הזה, שהשאיר אריק איינשטיין מאחוריו כדי להזכיר לנו תמיד שאפשר גם אחרת, שלא חייבים הכי נוצץ והכי גדול והכי יקר. אפשר גם פשוט, צנוע, אמיתי. וכמה טוב יהיה אם נוכל להעביר ולו חלק קטן מזה לדור הבא.
"שיר שמתחלף כל פעם
הגיטרה בין אצבעותי
מסבירה הכל
גיל שמתחלף בדמע
זה טבעו של העולם הזה
מאפס עד קצה"
אריק איינשטיין, מילים - יצחק קלפטר





React to WordPress