"ואיך עומדים בטקס זיכרון? " שאל יהודה עמיחי. ואיך בוחרים שיר אחד שיהיה המיצג של העצב העצום האישי עם מותו של אריק איינשטיין? ואיך לוקחים פסקול חיים שלם ומזקקים ומצמצמים לשיר אחד?

ואיך פתאום זולגות הדמעות מעצמן כבר שעות רבות על איש שלא הכרתי ועדיין היה חלק בלתי נפרד מחיי וממהלכם?

 

בתהליך הזה של בחירה "מה הוא השיר שאני הכי אוהבת" בכדי לחלוק לו כבוד אישי אחרון, אני גולשת ברגעים ובשבילים של חיי ובכל אחד מהם משהו מאריק איינשטיין היה שם מבלי דעת:

 

קולו הוא הקול בו נפגשתי איתו מיום שאני זוכרת את עצמי: ילדה קטנה שאוהבת מוזיקה וצמודה לפטיפון ורדיו והוא שם. הוא תמיד היה שם. "לי ולך",  ו"בית הערבה" והחלונות הגבוהים וגשר הירקון שהיו בעצם כל השירים שגידלו אותנו ואנחנו גדלנו איתם.

 

אריק איינשטיין הוא המערכונים ההם, הנצחיים שמילדות ידעתי לשנן אותם אחד לאחד ולצחוק בכל פעם מחדש. הוא החלום שחלמתי שיהיה לי הכסף ואיך להגיע מהפריפריה לעיר הגדולה לראות את המופע המשותף של שלום ואריק, ולא הצלחתי. והחלום נשאר ועכשיו שברו.

 

 

אריק איינשטיין היה הקול של השפיות ההיא המשוגעת. לא שפיות וורדרדה אידיאלית כזו אלאה שפיות ההיא המשוגעת שיש לה צלילים ולחנים ומערכונים .שקולה הוא חד ברור בועטת יוצרת יצרית משעשעת משקפת חומלת נוגעת עוקצת.

 

ואני יושבת ועוברת על מאות השירים והצלילים ומשפטים וצמדי מילים שהפכו למילות קוד כה צרובות בתודעה וחושבת במה אבחר, ואיך לכל הרוחות בוחרים שיר אחד ויחיד מתוך ארסנל של שניות ורגעים מוזיקליים שצורבים עמוק עמוק בתודעה איישת- ציבורית פרטית- כללית כזו?

 

אולי ב"ערב מול הגלעד" שהוא שיר הגורם לי תמיד ללחלוחית בלתי מוסברת, ואולי אבחר בשיר "פראג" שמסמל לי עד היום את דרכי ללמד ולהראות את היופי שבהיסטוריה ביחד עם אהבתי למזיקה ישראלית. שיעור על האביב של פראג שבמקום ללמד את החומר ההיסטורי כהווייתו פשוט למדנו ביחד את השיר, אני וחבורות של בני נוער תוססים והורמונאליים שישבו שקטים וקשובים לשיר ולביצוע.

 

ומתבקש שאבחר את השיר הביתי שלי, את ביצועו לשיר "עין-גדי". אבל לא. לא כי בבואי לבחור את שיר הפרידה שלי מהאיש שהפך לאייקון תרבות על אף הסתייגותו מאייקונים, חיפשתי את השיר שייצג בעבורי את המונח הכה בעייתי בעבורי "ישראליות".

 

כי אריק איינשטיין היה ויהיה הטוב והמובהק באותו אתוס מוזר מפוקפק ולא ברור המכונה "ישראליות". והוא לא עשה דבר להיות המייצג. הוא פשוט עשה את מה שאהב והיה הכי טוב - הוא שר, הוא ביצע והגיש ושיחק והציק וחיקה . והיה אריק איינשטיין.

 

 

והשיר שהוא קולו ותמיד יישאר בזיכרוני עם הג'סטות שלו בזמן שהוא שר הנו השיר "אמא אדמה". העצב המוות הזכרון הקול הארץ המשוגעת הזו, האדמה הרחומה התובעת עד בלי די. טובה חמה אבל דורשת. "אמא אדמה" של הקול החם העוטף הדיקציה הכי אריק איינשטיינית:

"היא תביט אלי טובה וחכמה 
היא שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת 
תחבק אותי אליה בנשימה חמה 
אמא אדמה"

ואמא אדמה לקחה אותה אליה, בהרף עין ובנשימה חמה שהתקררה.

 

אתמול בלילה, לאחר היוודע דבר מותו בסצינה שטלטלה אותי והחזירה אותי לתחושות ולכאב אז ב-4 לנובמבר המקולל, כתבתי בפייסבוק את השורות הבאות :"לא חשבתי שאפשר לבכות כל כך על בן אדם שלא הכרתי למעשה והיה חלק בלתי נפרד מחיי. וכל שיר מתאים פתאום וכל שיר לא מתאים ולא מספיק".

 

[video:http://www.youtube.com/watch?v=_AI5J7MySsU]