הבן שלי יוצא, החוג נגמר ועמו 45 הדקות שהיו לי לעצמי.. הוא רץ אלי כולו סתור, סמוק, מזיע ורצוץ משיעור הקארטה.

הוא יפה כל כך הבן שלי, מלא חיות ותום והמבט הזה שיש רק באנשים צעירים מאוד, דהיינו ילדים.

הוא שולח את ידיו ומחבק אותי, אני נבלעת באהבתו אלי ועוטפת אותו בחזרה, יכולה להריח ולהסניף פנימה את האהבה הזו שלא תלויה בדבר ויש בה משהו כל כך טהור ונטול אגו. זה רגע מזוקק של אהבה של אמא לבן ולהפך..

ומשם ממשיכים הביתה ושוב השגרה הזו של ארוחות הערב, המקלחות, בן זוגי היקר שלא הספיק עדיין לספר לי איך עבר עליו היום...

למען האמת הייתי רוצה לסיים את מטלות הערב כדי שאוכל להתייעץ אתו לגבי המצגת שכתבתי ליריב למחר.

אני מאוד סומכת על דעתו ולחוצה מאוד, פתאום המצגת הכמעט מושלמת שלי נראית לי בינונית, לא מעניינת והכי חשוב היא נראית לי כמי שעלולה לא ממש ל"מכור את עצמה" וזה הדבר שהכי חשוב לי להצליח בו מחר, להצליח "למכור" ליריב את הרעיונות שלי, את המחשבות שלי, את המקצועיות שלי ואולי אפילו את ההגשמה העצמית שלי.

הילדים פורשים למיטות, שוב נשיקות חמימות, חיבוקים מערסלים אוהבים...

אני נושמת עמוק וחוזרת לסלון לבעלי היקר יאיר שיושב מעורטל מול הטלויזיה, עייף גם הוא משגרת יומו.

הוא מחייך אלי בהבנה הדדית של שני אנשים עייפים שצמאים לפרטיות, לשקט לחום ולאהבה ולא בטוח שלאהבה שאני חושבת עליה..

אני מבקשת בלית ברירה מיאיר לחוות את דעתו על המצגת, בלית ברירה כוון שאני לא במצב לשמוע ביקורת עכשיו אני עייפה הרבה יותר ממה שחשבתי, העבודה החדשה והמתח הנלווה לכל הדבר החדש הזה וכמובן תומר, תומר שיושב לי על עצב לא ברור ומעורר וממית בי משהו לא ברור בגוף ובנפש, נותנים את אותותיהם ואני מרגישה סחוטה מכל הכיוונים..

אני מרגישה כאילו אני בוגדת בבעלי ובילדים על אף שלא עשיתי שום דבר קרוב לזה...

אני חושבת שאלו הם הסדקים הקטנים של משבר הולך ומגיע, של הבנה שהשגרה שוברת אותי, שאני לא בטוחה שלזה התכוונתי שחשבתי על החיים שיהיו לי... ותומר, תומר כנראה מייצג את האחר והשונה כל כך מהשגרה הזו, אפילו ריח האפטר שייב שלו מזכיר לי טיול בחו"ל הכי רחוק מהבית המוכר והידוע, מהשגרה המבורכת לפרקים אך החונקת והאונסת אותי כל כך עכשיו.

אני מתיישבת ופותחת את הלפ טופ כדי להראות את המצגת ולא יכולה שלא לבדוק מיילים.

הגיע מייל מתומר: הי נועה, אכזבת אותי היום, קיוויתי שבכל זאת נוכל לאכול משהו ביחד, הרי אכלת בסוף, גם אם זה היה בחטף, ראיתי אותך, אל תנסי להתחמק   J

אולי מחר אם תהיי פחות לחוצה תוכלי בכל זאת להקדיש לי איזה חצי שעה... שיהיה לך ערב נפלא, תומר.

אני נדרכת, נראה לי קצת מוזר לקבל מייל כזה ממישהו שלכאורה לא מכיר אותי, אם אני לוקחת בחשבון שהוא לא זיהה אותי הוא קצת יותר מדי "פריינדלי" ובהתאם בנסיבות הללו אני לא חייבת לו כלום.

"אכזבת אותי", הוא לא נסחף בכלל... אלא אם כן הוא משחק איתי משחק מלוכלך ולא הוגן.

אני מחליטה לשים את המחשבות האלה מאחורי לכמה רגעים אחרת שוב אכנס לסרט "כן זיהה, לא זיהה" הזה שמשגע אותי כבר כמה ימים.

יאיר בעלי מחווה דעה מקצועית, קרה ועניינית כמו שהוא יודע כל כך טוב. בשעות האלה אני מברכת על כך כוון שאין לי כוח לשמוע התפלספויות שלא לצורך, אני גם עייפה מאוד וגם לא מסוגלת לשמוע ביקורת..

לדעתו המצגת שלי די טובה ויש רק תיקונים קוסמטיים קלים שהוא מציע על מנת להפוך אותה ליותר אטרקטיבית.

אני שמחה שעמדתי בביקורת הבד"כ מאוד קפדנית של שלו ובאופן לא ברור אני מקבלת מכך כוחות ומתמלאת גאווה בעצמי, כן, אני אהיה מסוגלת לעמוד מחר מול יריב..

אני הולכת להתקלח ולישון, הלילה אני חייבת להירדם, אני לא אעמוד בעוד לילה ללא שינה, כמה שאהיה מוכנה למצגת מחר, אין תחליף לשינה טובה ולמראה רענן.

 

 

המשך יבוא...