אני שומעת את עצמי מדברת אל עצמי, זהו, הצלחת לישון, הנה הגיע הבוקר ואת מתקשה להתעורר, כנראה שנרדמת אתמול, המילים הללו מהדהדות במוחי ונותנות לי כוח, אפילו ברמת השכנוע העצמי שהנה היום הצלחתי להירדם ולכן אהיה רעננה וצלולה בפגישה שלי הבוקר.

אני מחליטה ללבוש שמלה כחולה מחויטת שיש לה גזרה מצויינת שהולמת את הקימורים שלי ונועלת שוב את נעלי הסטילטו בצבע השמנת (מה לעשות, בשביל להיות יפה צריך לסבול)  ובנוסף אני מחליטה לאסוף את השיער כדי להראות עוד יותר ייצוגית והפעם אני מרשה לעצמי להתאפר קצת יותר, מסקרה שחורה בעיניים והכי חשוב ליפסטיק מעט אדמדם בגוון דובדבן, הליפסטיק והשמלה הכחולה מבליטים את עיני הירוקות וסך הכל אני מרוצה מהתוצאה.

אני נכנסת למשרד ומדברת אל עצמי, נועה, יהיה בסדר, את מקצועית ורצינית, יצרת מצגת מצויינת אפילו בעלך היקר אהב אותה, יריב שכר אותך כי הוא מאמין בכישורים שלך וביכולות שלך, את נראית טוב ואין שום סיבה בעולם שהפגישה לא תעלה יפה..

אני פוסעת לכוון החדר שלי ומרגישה באוויר את הריח המשכר הזה של האפטר שייב המוכר, הריח משכר אותי וכל הביטחון העצמי שהיה לי מתחיל להדרדר, מדהים מה שריח יכול לחולל, תמהיל של נוסטלגיה מעורבב בתשוקה לא ברורה עם לחץ וכאב בטן, הכל ביחד מתחולל לי בגוף ובנפש רק בזכות הריח הזה..

עם כל ההליכה המעט גאוותנית שלי על הסטילטו אני מייחלת לרגע שבו אכנס לחדר ואוכל להתיישב כבר על הכיסא שלי ולנוח, גם מהרגליים שהורגות אותי וגם מבליל התחושות שהריח ההוא עורר בי.

אני מתיישבת ואוספת את עצמי, יש לי עוד שעה להעביר עד לפגישה עם יריב, זמן מצוין לעבור שוב על המצגת ומנגד הייתי מעדיפה לקיים את הפגישה כבר עכשיו, שהכל כבר יהיה מאחורי, אין לי כוח למתח הזה.

אני מחליטה להרהר בילדים שלי, הם הם תמיד המקור להרגיע את הנפש שלי ברגעים כאלה.. לפעמים אני חושבת שזה מדהים כמה הילדים יכולים לרומם ולערער אותי באותה מידה..

פתאום מצלצל הטלפון, מאיה פקידת הקבלה על הקו, היא  מודיעה לי שלצערה הפגישה עם יריב כנראה תדחה עקב אירוע בלתי צפוי שאילץ את יריב לטוס בדחיפות לוינה כנראה לשלושה ימים לפחות.

אני עונה לה באדיבות ובהבנה סוגרת את הטלפון עוצמת את העיניים ונושמת נשימה עמוקה.. כל האוויר בבלון הלחץ שלי משתחרר עכשיו..

תומר חולף על פני החדר שלי, מתעכב עלי מעט במבטו, ניכר שהוא מתפלא על המראה האלגנטי אולי יותר מדי שלי, אבל יכול להיות שזה רק הדמיון שלי, הוא שולח יד אגבית לשלום ואומר לי בוקר טוב גם לך גברת יועצת ארגונית, אז מה? היום תבואי לאכול איתנו? אני והצוות שלי הולכים היום לאיטלקית הזאת שהמלצתי לך עליה, כדאי לך לבוא את לא יודעת מה את מפסידה.. וחוץ מזה שמעתי שיריב טס הלילה, אז נראה לי שמפלס הלחץ יכול לרדת לך קצת..

אני מחייכת בנימוס, בא לי להרוג אותו, המנאייק יודע עלי הכל, ראה עלי את כל הלחץ והמתח.

ועל מה ולמה בעצם, כאילו שזו פעם ראשונה שאני מעבירה פגישה או מצגת עם מנכ"ל חברה, אפשר לחשוב...

מה עובר עלי לעזאזל?

אני מחליטה להתרכז בעבודה ולנסות לגבש רשימה של עובדים על מנת להיפגש עמם באופן אישי, חשוב לי מאוד להכיר כל אחד ואחת מהם על מנת שאוכל לדעת מול מי אני עובדת ולאיזה כוונים לקחת את החברה לא רק ברמה הפיננסית אלא בעיקר ברמה הפרסונאלית. באתי לעשות סדר בבלאגן הרי לשם כך אני כאן ואני מאמינה גדולה בעבודת עומק עם האנשים ואח"כ עם המספרים, ההון האנושי זה הדבר שהכי משפיע על תפוקת הארגון.

אני מנסה למפות את כל המחלקות ולקבל צ'ארט מסודר, לראות מי נגד מי, מי אחראי על מי, מי הן המחלקות המובילות "על הנייר", אבל יותר חשוב לי לדעת מי הן הפרסונות שהכי משפיעות בארגון, למי מקשיבים, מי באמת מושך בחוטים של הארגון, מהי הפוליטיקה הארגונית, מה התמהיל האנושי שאורג את הארגון הזה.

איפה הבעיות מתחילות ולמה?

אני יושבת ועובדת ולאט לאט מקבלת מושג על השמות, העובדים, מנסה לקשר בין השם לתמונה, להבין מי עובד עם מי ובאיזו מחלקה..

בלי ששמתי לב הגיע שעת הצהריים, הייתי כל כך עסוקה ומרוכזת שרק הבטן המקרקרת שלי התריעה על כך שהנה הגיעה השעה.. ממש לא התחשק לי ללכת לחפש את תומר, אני לא מתכוונת לרדוף אחריו חס וחלילה, במיוחד לאור העובדה שהוא הזמין אותי ולא להפך..

לא עוברת דקה מהמחשבה הזו ותומר בחדר שלי, עומד וניצב במלא ביטחונו ומלא בעצמו בחיוך הזה שלו ובשובל הריח המטרף הזה שאני נהיית בשניות שיכורה ממנו.

בואי בבקשה יקירתי, אני לא מבין, את צריכה הזמנה מיוחדת, מיילים, בקשות חוזרות, מה, אני לא ברור, בואי צאי איתנו לארוחת צהריים, איך נכיר אם לא ככה?

אני מחייכת ובציניות אומרת, אני לא בטוחה שיש צורך להכיר. אם הייתי יודעת אם תומר זיהה אותי, המשפט הזה היה עשוי לקבל כפל משמעות, התכוונתי לומר שאולי אין צורך להכיר דווקא בדרך הזו, הרי עומדות להיות לנו פגישות מקצועיות רבות, הוא אחד הסמנכל"ים הבכירים והמובילים בארגון ואחראי ללא ספק על אחת המחלקות שלפי המחקר הקטן שעשיתי משפיעה באופן די ניכר על רוב הארגון לטובה ולרעה, הוא גם בהחלט נראה לי אחד ה"מושכים בחוטים" היותר דומיננטים שיש לפצח.

הוא מחייך חיוך ממזרי שאין לפענח, אני מאמין שעל אף שנפגש הרבה ברמה המקצועית הוא אומר, אין תחליף לפגישות בלתי פורמליות ועל כך יעידו חברי הצוות שלי שמאוד אוהבים את ארוחות הצהריים המשותפות.

אז אני מזמין אותך שוב והפעם רשמית לבלות את ארוחת הצהריים שלך איתי ועם הצוות שלי, קפיש?

אני מחייכת חיוך גדול ונעתרת כמובן להזמנה, אני מתרוממת על עקביי והרגליים הורגות אותי, אבל לא אכפת לי, אני מזדקפת ומרגישה יפה וייצוגית, מזל, אפילו שאני לא יודעת אם תומר זיהה אותי, אני בוודאות רוצה למצוא חן בעיניו.. בלי קשר לכלום, פשוט ברמת האגו הכי בסיסית, אישה שרוצה להאמין שהגבר יפה התואר הזה שמולה חושב שהיא יפה.

 

תומר מחייך אלי בחזרה את החיוך הממיס והמלחיץ הזה שלו שלא ברור מה עומד מאחוריו.. ומחווה לי עם ידו לבוא איתו למעלית.

 

המשך יבוא...

תגיות