"חברים, אנחנו מחפשים משפחות מאזור המרכז (מהשפלה עד השרון), שיוכלו לארח בסופי שבוע ילדים שלנו בכתות א'?ו'. הילדים שוהים במהלך השבוע בפנימייה, אך בסופי שבוע ובחגים אין להם בית יציב לחזור אליו. אם אתם מעוניינים לארח ילדים בסופי שבוע, אנא צרו אתנו קשר בהקדם"

 

המודעה של ארגון שחר מביטה אלי מתוך מסך המחשב. נוגעת לי ישר בתוך אחד המקומות הכי כואבים. החלום לחבוק ילד שאינו שלי וזקוק כל כך לנחות מדי פעם בקן חם מוציא שוב את הקוצים החדים ודוקר ישר אל תוך הלב.

 

שוב ושוב חוזר אלי החלום הזה. מופיע בו ילד קטן. הוא לא שלי, אני לא ילדתי אותו. אבל יש ביננו משהו שאני לא יכולה להסביר. הוא מושיט אלי זוג ידיים וקורא לי לבוא. אני מכירה כבר את פניו, אלו אותם הפנים בכל פעם. אני מכירה היטב את זוג העיניים החומות. סביב אין דבר, הכול חשוך. רק הוא עומד באמצע שום מקום ומביט בי. "למה את לא באה?", הוא שואל אותי. ואני שותקת. אני אבוא, אני ממלמלת לבסוף, אני מבטיחה, חכה לי עוד קצת, תחזיק מעמד.. רק עוד קצת...

 

הלב לא מקבל את התשובה הזו. הלב רוצה לשלוח זוג ידיים ארוכות ארוכות ולהביא אותו לכאן. לתוך הבית שלנו שמלא עד גדותיו באהבה. ואני...אני כל כך רוצה..

 

מתוך PIXELIT.BAC.ORG.IL

 

ואז מישהו מקיש באצבעותיו ואני מרימה את עיניי. ארבעת המופלאים שלי סביבי. הפיצפונת עוד קטנה כל כך.. זקוקה כל כך להשגחה ותשומת לב. הקטנטן מבקש שאבוא לשחק איתו בקסמים בחדר שלו, הנסיכה קוראת לי כדי שאראה את הריקוד שהמציאה והבכור כועס.. רק לקטנים את מתייחסת, הוא מטיח בי. הם עדיין צעירים, אני אומרת לעצמי, זקוקים עדיין לתשומת הלב שלנו. ואנחנו, החצי ואני, שנוחתים על המיטה עייפים בכל ערב, מתנהלים במיומנות כמו לולינים בקרקס בין דבר לדבר, בין צורך לצורך ובין לבין מנסים לא לשכוח את עצמנו. וכמה קל לשכוח.

 

האם הגיוני להכניס עכשיו אל תוך הקלחת הזו מישהו נוסף?

 

אין זמן נכון, אומר לי הלב, תמיד יהיה משהו. את לא זקוקה למישהו שינחה אותך. האמת נמצאת בתוכך והיא חרוטה חזק וברור. הילד שם. הוא זקוק למשפחה מארחת. זה מעט כל כך לתרום לעומת כל הכאב הזה שמסתובב שם בחוץ, כל הילדים האלו שבלילה אין מי שירגיע אותם כשהם מתעוררים מתוך חלום רע. כמה פעמים הרגעתי את ילדיי כשהתעוררו מתוך שינה ודמיינתי את כל הילדים שאין מי שילטף אותם כך. הצורך כל כך בסיסי, כל כך פשוט, כל כך נכון. ולי יש את היכולת לתת.

 

אבל זו לא רק את במשוואה, עונה הראש, יש כאן חצי אחד וארבעה ילדים. ארבעה ילדים שאולי לא ירצו כל כך לחלוק באמא עם עוד מישהו. הרי עוד ילד שיגור איתנו בסופי שבוע, חגים וחופשות משמעו עוד מישהו שלוקח את אמא, עוד תשומת לב, עוד מישהו להתחשב בו. והילד הזה, חום העיניים שמביט בי בחלום, הוא זקוק הרי כל כך לתשומת לב בעצמו. האם אוכל לתת לו אותה? האם הוא ימצא את מקומו במשפחה שלנו, כפי שהיא מתנהלת כיום?

 

מתוך IWOMEN.CO.IL

 

זה עדיף על להישאר שבוע אחר שבוע, חג אחר חג, לבד בפנימייה, משיב הלב.

 

נכון, אומר הראש, אבל את לא לבד כאן. ההחלטה היא לא רק שלך. נכון יותר להמתין. עוד שנה, עוד שנתיים. להמתין.

 

אבל הילד בחלום לא רוצה להמתין יותר... הוא רוצה שאבוא ואתן לו יד, בדיוק כמו בשיר, שנכניס אותו אל תוך הבית שלנו ונעטוף אותו כולנו במה שהוא כל כך צריך. הוא צריך שהחצי ואני נחבק אותו יחד, גם אם רק לפעמים, נביט אל תוך עיניו החומות.

 

אל תפחד, נבטיח לו, הרוח לא תבוא עכשיו.