כולנו הרי יודעים כי דרכי התקשורת בעידן זה של סייבר השתנו לגמרי. הפכו ליותר נגישים, יותר מהירים ובכלל כולנו צריכים לעבור קורס בכתיבה תמה על מנת לעמוד בקצב של הודעות טלפוניות כאלו ואחרות וכמובן התכתבויות בצ'אטים ושאר אתרים של מדיה חברתית.

למה הכוונה ? הכוונה היא שהיום אנו מנהלים מערכות יחסים שלמות, היכרויות, פתרון סכסוכים באיזור המזרח התיכון על ידי שליחת הודעה כזאת או אחרת. כמובן שהנוסח תלוי בשעה שבה נשלחת ההודעה ולמי ממוענת. הרבה יותר קל לתקשר כיום כי אנו לא רואים את תגובת הצד השני, לא שומעים את השתיקה בקולו או קולה, לא נגררים לריב כזה או אחר, כל ויכוח ולו הקטן ביותר יכול לגרור מקסימום תגובה של "המממ... או..קיי..." , בלי להסתכל אחד על השני או לחילופין להרגיש או לראות דמעות נקוות בעיניך או בעיני זה שמולך.

אבל האמת לאמיתה, נסחפנו. כולנו. גם אני. כמי שסיימה את הבגרות בספרות בציון של 95 אני הרי מומחית לא קטנה בכתיבה תמה ומסורבלת אבל עם הזמנים המשתנים, הפכתי להיות פרופסור בשליחת הודעות קצרות, ממצות והכי קורצות לעין. ולמה אתם מקבלים את כל ההקדמה הזאת ? הנה בבקשה.


לפני כשלושה שבועות, פונה אלי דרך אתר פייסבוק  אחד מידידיי היותר רחוקים ולא קרובים כלל ושולח לי הודעה קצרה בזו הלשון  "את חייבת לאשר את אדון פלוני אלמוני שאמור בדקות הקרובות לשלוח לך הצעת חברות". שאני רואה הודעות מהסוג האמור, אני ישר מחייכת. מהטמטום. אבל מה לעשות, הימים הם ימי ציקלג והנה הופ, הצעת חברות מאותו אדון פלוני אלמוני מתקבלת אצלי בדף הפייסבוק. נכנסתי לראות במי מדובר ואישרתי. לא ממש מתרגשת מהשטות הזאת הנקראת  פייסבוק. טוב, אפי עכשיו פחות או יותר פגע בקיר. כן , משקרת לגמרי, במצח נחושה. מארק צוקרברג זכאי לפרס נובל ועל הסיבות מדוע אכתוב כנראה בפעם הבאה.

לאחר שאישרתי את חברותו של מר פלוני אלמוני, ובדקתי את התמונות ומי החברים המשותפים שלנו והסכמתי עם עצמי שאולי הוא אינו ניראה כמו רוברט דאוני ג'וניור שבו אני מאוהבת בערך מגיל 13, עלי להתחיל לחיות בעולם המציאותי ולהפסיק לפסול אנשים כי הם לא נראים כמו המכור לשעבר מעיר הסרטים (הערת אגב, לפני מספר שנים פגשתי אותו אבל זה סיפור באמת לפעם אחרת). מיד אותו עלם חמודות החל בשיחה קולחת בין צ'אט פייסבוק אחד למשנהו. שאל לשלומי ומה העניינים ומה קורה ואיך המצב ומה אני עושה ואיפה אני גרה והתמונות היפות שלי ובן כמה הבן שלי ומה המשכורת השנתית שלי ואם יש לי מניות ב IDB  .

לטעמי, שיחות צ'אט אמורות להיות קצרות, סקסיות או סתם להשאיר הודעה קטנה אבל השאלון שהוא שלח לי היה די דומה לשאלון שקיבלתי כאשר רציתי לתרום דם. רק היה חסר לשאול מה סוג אמצעי המניעה שאני משתמשת בהם והאם אני מרוצה מהתוצאות. לאחר שעניתי בנימוס לחלק מהשאלות, אותו אדון פלוני הוסיף את המשפט הבא "שמעתי עליך כל כך הרבה דברים טובים, תיארו אותך כנסיכה אמיתית". כאשר ראיתי את המשפט האמור על גבי המסך של האיפון שלי, חייכתי.

יש משהו במילה "נסיכה" שעושה לי משהו. אני בטוחה שגם לעוד נשים אחרות. כי הרי כמעט כולנו גדלנו וחונכנו שאנחנו נסיכות שצריכות לענוד אם לא כתר אז לפחות טיארה עם יהלומים שזורים מגיל ינקות  והאמרה הזאת מחזקת את מה שהורינו אמרו לנו מגיל צעיר. אז נכון שאני לא ניקול ראדימן וטיארה מהסוג הזה לא תעלה על ראשי בתקופה הקרובה, אבל גם שאני בטרנינג לאחר אימון בחדר כושר זה נותן לי להרגיש מאוד גבוהה משום מה. ורזה. כמו קייט מוס. שראויה להתהלך בבגדי מעצבים.

התשובה שלי הייתה פשוטה "צודק".

וכך התחלנו להתכתב לנו מדי יום, החל משעות הבוקר המוקדמות שהוא היה יוצא עם הכלבה שלו (שככל הניראה משמשת איזה תחליף זוגיות שהוא ממתין לה כי אחרת אין הסבר לתמונות שהיה שולח לי שהוא מחבק, מנשק, מאכיל ומלביש את הכלבה שלו). אני באופן אישי חושבת שיש גבול לכמה אפשר להתכתב עם גבר שאני לא מכירה כי בשלב מסוים זה בדיוק הופך לזה, התכתבות. אתם מספרים אחד לשני המון דברים וצוחקים במשפטים קצרים וקולעים ואין יותר לאן לקחת את זה כי משפטים ארוכים, פנים מול פנים, הופכים להיות פתאום מביכים או פשוט לא עובדים. כי בינינו, מי רוצה לשבת ולשמוע סיפורי אלף לילה ולילה כאשר אפשר למצות נושאים שלמים בשניים שלושה משפטים קולעים ושנונים ?

 

התייחסתי לזה כניסוי סוציולוגי מעניין. כאשר  נושא הניסוי היה : עוד כמה זמן נמשיך  כך?

לאחר שבוע בערך הוא ביקש את הטלפון שלי. חשבתי לעצמי "או, שבוע ימים של התכתבות הוא זמן יפה ועכשיו אותו אדון פלוני רוצה לעבור לשלב הבא". מדהים איך השלבים השתנו בשנים האחרונות. פעם ישר היינו נפגשים, יושבים לכוס קפה או אפילו לדרינק ומכאן שוקלים או יודעים אם רוצים לראות את אותו האדם פעם נוספת.

אז הבנתי שככל הניראה הוא החליט שאני מספיק טובה בשביל לשמוע את קולי הענוג. וכך בערב יום שני בשעה עשר בלילה (שעה שאני בדרך כלל מרוחה מול הטלוויזיה וזאת בשאיפה שהספקתי להוריד את האיפור שהיה עלי והמסקרה עוד לא נמרחה לגמרי על מנת להשוות לי מראה של פנדה ראויה באיזה מקום מסתור בסין) אדון פלוני התקשר. הופתעתי, כי לא היו שתיקות מביכות, לא המהומים של שעמום כי אם שיחה מאוד קולחת ומצחיקה. לא שיחת נפש, פשוט שיחה בין שני חברים שלא דברו כמה ימים. וזה נורא נוח ומוריד הרבה מהלחץ של היכרויות מהסוג האמור. ובכל זאת כמה אפשר לדבר בטלפון ? לאחר כארבעים וחמש דקות של שיחה, הרגשתי שזהו, נמאס לי לדבר ואשמח לדעת עם מי אני מדברת. נכון יש תמונות רבות בפייסבוק, אבל כולנו יודעים שהתמונות שאנו מעלים או לפחות חלק מהם הינם שריד יפה של ימים בהם עוד היה לגברים שיער, או פחות קילוגרמים או תמונות מגיל 20 שבו אנו ניראים חוצים את קו הסיום של המרתון בניו יורק עם גוף בנוי לתלפיות.

והפעם החלטתי שאני לא עושה שום צעד. רציתי לראות מתי ואם בכלל הוא יציע להיפגש. וכך המשכנו להתכתב ולדבר בטלפון. וכל פעם הוא היה שואל אותי את אותה שאלהה "מה עושה" ? נו באמת, מה אני עושה ? עושה הרבה דברים. אבל אם אתה רוצה לשאול אם אני פנויה ואם בא לי להיפגש ? למה אתה לא שואל ? האם זה באמת כל כך נוח להמשיך להתכתב ולדבר בטלפון ימים על גבי ימים.

אם פעם בצעירותי היה לי הדחף הבלתי נשלט להגיד "אוי אני מתה לראות אותך כבר" או "איזה כייף לדבר איתך" החלטתי לכבוש את אותו דחף נעורים ופשוט להשאיר את הכדור במגרש של אדון פלוני. בגילוי נאות, בשלב הזה כבר ידעתי שאדון פלוני הוא לא האיש בשבילי. אני מתארת לעצמי שאתם חושבים שזה שפיטה מעט מוקדמת  מטעמי אבל ידעתי.

ולמה ידעתי תשאלו ? נורא פשוט, גבר שמעדיף לאונן (ולא צריך להיבהל, זאת לא מילה רעה וגם לא קללה אז מספיק עם הפרצופים ההמומים כל פעם שהמילה הזאת עולה) ורבאלית עם בחורה לא יתקדם מעבר לזה. לא בטוח שהוא מסוגל. נכון, זה נשמע נורא שיפוטי שאני קוראת את המשפט הזה על גבי המסך של המחשב שלי אבל יש משהו בלחתוך את כל הדיבורים הווירטואליים האלו ולהפוך אותם למציאות והמעבר הוא מעבר חד ולעיתים מפחיד ויתכן וזהו הדימוי שיש לי לנסיך על סוס לבן. אותו אחד שיעשה את המעבר מהעולם הבטוח והמוגן של רומנים וירטואלים ויעבור מימד למציאות. כי המציאות בינינו עדיפה ומעניינת הרבה יותר.

תשע בערב בירושלים


 וכך חלף לו עוד שבוע וערב אחד, בסביבות השעה תשע בערב (אני זוכרת בדיוק את השעה ותיכף תבינו למה), הוא שלח לי הודעת אס אמ אס כדלקמן "ומה עושה הערב ?" ואני לתומי חשבתי לעצמי, הנה הוא עובר למימד אחר. עניתי "כרגע בבית" ואף הוספתי בשיא האומץ "למה ?". פתחתי לגמרי את הצוהר, עזבו צוהר, פתחתי את הדלת, החלון, הנישה . ההתכתבות שהגיעה כל כך הצחיקה אותי שאני מביאה אותו פה כפי שהתקיימה :

"אני בירושלים, מסיים כנס ועכשיו יושבים לוויסקי להתחמם"

"איזה כייף לך" עניתי

"אולי תפגשי אותי" הוא החזיר הודעה

"נשמע אחלה. מתי אתה חוזר לבועה ?" הקלדתי עם חיוך

"בואי לפה. נעשה איזה כוס וויסקי ביחד"

בשלב הזה, נשענתי לאחור ובהיתי בתשובה. האם יתכן כי בשעה תשע בלילה שלח לי בחור הודעה שאכנס לרכב שלי ואסע לירושלים בירתנו האהובה לשתות איתו כוס ויסקי ? מה תהיה ההצעה הבאה ? בואי נעשה כוס תה עם מרווה בכותל ? הבה נצעד אוחזין ידיים לקבר רחל ? כן את יכולה לפגוש אותי שם כי בדיוק סיימתי פגישה עם המתפללים שם ויש לי איזה שעה פנויה ?

בשיא העדינות עניתי "לא מותק, לא יכולה ליסוע עכשיו לירושלים, תעדכן שתגיע לאיזור א''".

הוא ענה שהוא יסמס שיגיע לתל אביב ואכן הוא סימס. בשעה שתיים בלילה. למותר לציין שבשעה הזאת אין סיכוי שאני אענה אלא אם כן זה אלוהים בכבודו ובעצמו מסמס לי לשאול אם אני ערה.

מי שלא מכיר אותי, הסבר קצר ? אני אחת הבחורות הכי ספונטניות שיכולות להיות (בכפוף כמובן לילד המקסים שלי) והכי אוהבת הפתעות מסוגים שונים ומשונים אבל יש גבול דק בין להיות הבחורה הכי מאגניבה בעולם לבין מישהי נואשת. נסיעה לירושלים ביחד עם מישהו שמעולם לא פגשת אבל דיברתם ואתם מכירים דרך חברי משותפים הינו משהו אחד ויכול להסתיים כהרפתקה ממש נחמדה לבין להיכנס לרכב בשעה עלומה ולנסוע לשער הגיא לשתות כוסית בושמיל שאפשר להשיג בכל בר תל אביבי למיטב זכרוני הרעוע.  

מה שאותי הדהים זאת הייתה ההצעה שלו. יתכן באמת והיא הגיעה מהמקום הכי תמים בעולם של באמת לעשות משהו ספונטני ולא צפוי, אבל יכול מאוד להיות שהיא הגיעה גם ממקום של עצלות קלה עד מתונה. שהיא תגיע אלי. לירושלים.

אני מאמינה כי כולנו, ואני מתכוונת לגברים ונשים כאחד רוצים מישהו או מישהי מיוחד בחיינו על מנת לחלוק עימם ולו איזה חלק קטן של החיים שלא לדבר על זוגיות אקסקלוסיבית  (שהפכה בשנים האחרונות למילה כל כך מפחידה) ויתכן שהצעד הראשון לפגוש ולהכיר בן אדם באמת היא בצורה המעט ישנה ואולי פחות מודרנית. פחות צ'אטים ואס אמ אסים, יותר פנים מול פנים. וקצת פחות עצלנות.

 

לגברים שבחבורה אני מציעה תכננו דייט כמו פעם. תבואו לקחת אותה מהבית, גם אם זה רק לכוס קפה, זה עושה את כל ההבדל ולנשים שחבורה, תנו לגברים לעשות את זה כמו שפעם הם היו רגילים. אל תקבעו איתם במקום עצמו, תנו להם להרגיש גברים.זה כמובן מצריך שינוי גישה מצד שני הצדדים, אפילו מעט השקעה ואולי אולי מעט שינוי בלוח הזמנים העמוס של כולנו, אבל להקדיש שעה או יותר מכך לעשות את זה כמו שצריך יכול באמת להוביל לידידות או זוגיות מופלאה.

 

תגיות