היום אני רוצה לבקש ממך סליחה
החדר החשוך הואר במנורת לילה צהובה. הבובות שלך שכבו על המיטה ולא זזו. גם כשנשכבנו על המיטה שלך הן נשארו לשבת שם, צופות בנו מתנשקים, בוחנות אותי בזמן שאני מפשיט ממך את חולצתך, חושף את שדייך הקטנים, וכמו שחיכו בציפיה לצעד הבא, הן לא הסירו ממני את עיניי הפלסטיק שלהן.
הכל קרה לאט באותו לילה. היו רגעים שהתמסרת לי, אהבת אותי, ידעתי. היו רגעים שקפאת לכמה שניות. נתת לי ללטף את שדייך, ואת בטנך הרזה, ואני המשכתי לרדת במורד גופך. פתחתי בזהירות את הרוכסן של מכנסייך, הפשלתי אותם ממך לאט לאט, ואת הבטת בי ישר בעיניים.
כשהם נזרקו לרצפה נישקתי אותך.
(צילום: טל פליישר)
היינו בני 15. אני הייתי מאוהב בחברה הכי טובה שלך. את ידעת את זה אבל כנראה שהיית מאוהבת בי כל כך שהסכמת להתעלם מזה. נתת את כולך בשבילי, את שפתייך, את ידייך, את רגלייך, את ליבך ואת נפשך. אהבתי אותך, עכשיו אני יודע.
כשהגעתי לתחתונים שלחת יד בזרירות והזזת את ידי מהאזור. נישקת אותי ונגעת בי ויכולתי להרגיש את הפחד פועם דרך חזך. המשכתי.
לפתע לחשת לי, "לא".
אבל אני המשכתי.
כשהייתי בגן הייתה ילדה אחת מוזרה. היא לא התחברה עם אף אחד מהילדים. יום אחד אני ועוד כמה ילדים משכנו אותה מארגז החול בזמן שהגננת לא הסתכלה. לקחנו אותה אל מאחורי הביתן הצהוב והפשטנו אותה מבגדיה. מעבר לסקרנות הייתה שם גם כוונה רעה, כאילו רצינו להוכיח לה משהו נוסף, שהיא שונה. ביסודי עוד הייתי רואה אותה, אבל איפשהו בסביבות כיתה ה' הפסקתי להתקל בה.
אין לי מושג מה איתה היום. אולי היא כבר לא זוכרת את מה שקרה או שאולי צלקנו אותה לכל החיים. את זה אני כנראה כבר לא אדע לעולם. כי אני המשכתי הלאה. והיא? היא תמיד תשאר בזכרוני עומדת שם, קפואה. ובגדיה, כמו פחדיה, זרוקים על הרצפה.
(צילום: טל פליישר)
ואולי ככה זה עם ילדים, לפחות כך מספרים לנו. הם יודעים מה אסור ומה מותר אבל פשוט עושים. בלי לחשוב על התוצאות. עושים ופשוט ממשיכים הלאה.
אבל השבוע עלה בחזרה לכותרות סיפור האונס הקבוצתי של חבורת ילדים, ספק בגיל ההתבגרות, ספק בגיל ההתאכזרות. ואין ספור תרחישים רצו במוחי. ניסיתי לדמיין לפרטי פרטים את הסטיאוציות בהן הייתה צריכה ילדה בת 12 לחוות את ההשפלה, ההחפצה, ההתעלמות המוחלטת מהיותה בת אדם, את הכאב והבושה ותחושת החולשה וחוסר האונים.
לא יכולתי שלא לחשוב עלייך ועל הילדה הזאת מהגן. האם גם אני הייתי ילד כזה? האם גם אני פגעתי, פלשתי, השפלתי, התעלמתי מקיומכן, מרצונכן, מחירותכן?
שנים עברו ותחושת האשמה לא עוזבת אותי. בכל פעם שאני נתקל בסיפור מזעזע על התעללות מינית או על אונס, אני נזכר בך לוחשת לי, וכמו מתחננת, "לא, בבקשה לא".
מאז שכבתי עם הרבה נשים וגברים. לעיתים סקס לוהט ומסעיר ואלים, לעיתים סקס עדין, ואיטי ומלטף. אבל מאז אני תמיד מקפיד להיות פרטנר קשוב ומתחשב. לא לראות את הבן אדם שחולק איתי את גופו וחרמנותו כאובייקט מיני, אלא כנפש עם רצונות ורגשות.
היום את נשואה, באושר, אני מקווה. ואני עוד רווק עם פחד מאינטימיות. אבל באותו הלילה את היית רק אחת מהבובות שלך, מאורת באור הצהוב של חדר ילדותך ומוסתרת בצל שלי. ואני רק באתי לשחק. אבל שברתי.
סליחה.
(צילום: טל פליישר)





React to WordPress