אני משתדל בטורים שלי לעסוק במידה שווה בצלילים ובבני אדם. השילוב בין שני החומרים האלה כשהם מוצלחים מביא בדרך כלל לתוצאות מרגשות במיוחד. אבל השבוע אני רוצה לחלק איתכם משהו שלא קשור לאף שיר ספציפי, אלא למשהו כללי יותר, אבל חשוב מאין כמוהו.

 

אני מתכוון לטון.

 

לא, לא מדובר במונח מוסיקלי מקצועי בלבד, ובטח לא באלף קילוגרם. אני מתכוון למשמעות העצומה שיש לטון בו נאמרים או מושרים דברים.

 

כמה פעמים מישהו אמר לכם משהו חם ומנחם, אבל בצליל קולו שמעתם כוונה אחרת לחלוטין? אתם זוכרים בוודאי פעמים אין ספור בהן מישהו אמר לכם שהוא לא מפחד אבל בקולו שמעתם את הבעתה, שמעתם שהיא אוהבת אבל בצליל קולה שמעתם את הפרידה, שהוא נאמן לחלוטין אבל בקולו יש ריח של מישהי אחרת, ועוד דוגמאות רבות רבות.

 

אז אנשים, ולא רק אלה בעלי החושים המחודדים והאינטליגנציה הרגשית הגבוהה, יודעים לזהות את הטון שמאחורי המילים הנאמרות, או מושרות. את המוסיקה האמיתית שמבצבצת מאחורי נסיונות הטיוח המילוליים.

אנחנו בסופו של דבר חיות 

אמנם חיות מפותחות במיוחד, אבל עדיין חיות. כל מאלף חיות יגיד לכם מיד שחיה קולטת את הטון הרבה לפני שהיא קולטת כל דבר אחר. קול נמוך ואסרטיבי משפיע הרבה יותר על כלבים למשל, מאשר קול יומיומי רגיל. האם זו אחת הסיבות שזמרים עם קול נמוך ומשכנע במיוחד זוכים לקהל עצום? האם זה הסוד מאחורי בארי וויט, ליאונרד כהן, אריק איינשטיין ודומיהם?

 

שימו לב שחלק גדול במיוחד מזמרי המוסיקה המזרחית ניחנו בקול גבוה וחודר שערי שמיים בחדותו. האם זה ספיח מחזני בית הכנסת? האם זה הצורך לשיר חזק במיוחד כדי להתגבר על המון המתפללים, או השרים לסירוגין?

 

הדתיים הקיצוניים במיוחד טוענים ש"קול באישה ערווה", שמשמעותו היא שאישה שרה גורמת מיידית לגירוי אצל הגבר. טענה תמוהה במיוחד כשאתה מקשיב לקולן של חלק מהזמרות, וברורה יותר כשאתה מקשיב לאחרות.

 

הנה אחד עם קול משכנע במיוחד

לא רק אצל הבנות

זה נכון כמובן גם במחלקת הבנים. תחשבו על כל הקלישאות של זמרי הרוק הכבד, למשל, ששיריהם אמורים להיות אסרטיביים, מרדניים ולפעמים פורקי אלימות במיוחד. הקול הגבוה והצווחני מעביר את המסר הזה הרבה יותר מדוייק מאשר הקול נוטף הדבש ושמן הזית של רוב זמרי וזמרות הקאנטרי, או הקול הטכני המדוייק והמאופר היטב של זמרי וזמרות האופרה, למשל.

 

נסו להעלות בזיכרונכם את האיפוק והעדינות של חלק ניכר מהזמרים של פעם, לעומת הישירות, המיניות והחיספוס הכמעט מכוון של חלק נכבד מהזמרים והזמרות של היום. הרי ברור לכם שהטון עושה את המילים. האופי של אז חייב התגייסות מנומסת וחד משמעית לטובת מטרה קולקטיבית, גם כשהיה מדובר בשירי אהבה. לעומת זאת התחושה המרדנית ופורקת העול שמשתוללת עכשיו בחוץ מוצאת את קולה בקולם של אלה ששרים. זה פשוט עולם אחר.

 

אז אם אתם שרים, תחשבו על הטון. לא רק על הדיוק בצלילים, אלא בעיקר על הדיוק בכוונה. ואם אתם אומרים משהו ולא מתכוונים אליו באמת, תזכרו שאנשים שומעים את הטון, ויודעים לקלף את המסיכה בתוך צליל קולכם.

 

הטון. הטון בסופו של דבר קובע גם המון לגבי התוכן. תשמרו אותו אמיתי.