השפה הבימתית של שחר פנקס ושיר גולדברג יוצרות על הבמה תמונות קבוצתיות מרשימות, ומאפשרת לחפצים חיים בימתיים שלמים, אבל דומה שהיא והופכת את הדמויות ברומן לזוטרות בעלילה של עצמן