מה קורה לאילת בלי ילדים, פלאפונים וסיגריות?

שעונים מעוררים. כמה שאני שונא שעונים מעוררים. יש לי שלושה כאלו. אחד עגול, כסוף, מעין ניסיון להידמות לשעונים המעוררים שרואים בדר"כ בסרטים, כשהשחקנית שנראית על הבוקר יותר טוב מרוב הבחורות שיצאתי איתן בחיים, מושיטה יד ארוכה לעברו ומכבה אותו בלחיצה עייפה אך אלגנטית. השני כמובן הוא השעון המעורר בפלאפון. יש לו אח תאום שמצלצל 5 דקות אחריו וביחד הם יוצרים לי באוזניים סימפוניה של סבל. השעון השלישי הוא למעשה תוכנה שהתקנתי על המחשב, שכדי לכבות אותה אני צריך להזין סיסמה.

זהו קרב אינסופי בין יריבים מרים. אני, והם. ספיידרמן מול ד"ר אוקטופוס, אלקטרו והגובלין הירוק. את הראשון אני מחסל בבעיטת יעף, את השני חונק עם שני אגודלים ועל השלישי מערים ופוגע בנקודת החולשה הגדולה ביותר שלו – מכבה את המערכת אליה הוא מחובר. אך לא הבוקר. לכאורה, זהו יום רביעי רגיל, ממוצע, כזה שאין בו דבר מלבד קריצה קלה, אור עמום, אל עבר מנוחת הגיבורים של סוף השבוע.

אך הבוקר הזה שונה. נשלחתי מעמקי סדר היום, ממסדרונות פיתוח האתר, הישר לאילת. מבירור קצר מראש, מדובר במלון הרודס ויטאליס (התגובה הראשונית שלי הייתה 'למה לא פאלאס?'. התשובה הראשונה שקיבלתי הייתה 'למה לא תסתום?'. הבנתי את הרמז). העיקר שיש סידורי טיסות, ניחמתי את עצמי. ובנינו, מה יכול להיות כ"כ גרוע בבטן-גב בלי טלפונים, לקוחות, משרדי פרסום ותלונות. בלי תלונות!! אני חושב שקפצתי באוויר באותו רגע, או שזו הייתה תחושת ריחוף עילאית, אבל אלה היו רגעים בהם הזמן עצר מלכת ומשפטים כמו 'הממשק באתר תקוע, 'אנחנו צריכות עזרה' ו-'גיייייייייא איפה אתה?' בקעו ברקע, מנסים להתגבר על קול הצחוק הפנימי שהדהד במוחי.

חזרה לבוקר רביעי: השעה 6:00. הקדמתי ברבע שעה את השעון המעורר וחלפתי על פניו עם מבט מלא בעצמי, בדרכי מחדר השינה למקלחת. עוד שעה אני צריך לצאת לנתב"ג, לטיסה הקצרה ביותר בחיי (שיגרנו שישה לווייני ריגול לחלל אבל עדיין לא פיצחנו את הדרך לסלול רכבת תחתית מת"א לאילת)

על המטוס, רגע לפני שהבחורה לידי לפתה אותי מפחד

הטיסה לאילת, כמו כל טיסה שמכבדת עצמה, לוותה בתינוק בוכה במושב מלפני, בחור עם רגליים ארוכות וברכיים קשות מאד מאחורי, ולידי, איך לא, אישה עם פחד טיסות קשה. מול התינוק אין ממש מה לעשות, ממזמן שהפרצופים המצחיקים שלי כבר לא מצחיקים אלא בעיקר גורמים לחוסר נוחות עבור התינוק, הוריו ושאר השחקנים בסיטואציה. הבחור שמאחורי סובל בדיוק כמוני, אם לא יותר. כל שנותר לי הוא לעודד את זו שלידי, ואולי להציל נפש מעיקה בישראל. נכשלתי. הטיסה נגמרה. ירדתי מהמטוס. יותר מהר מאולגה לנסקי. מהרגע ששברה את השיא ב-100 מטרים של אסתר רות שחמורוב, עד לרגע שעלתה על מטוס לרוסיה.

אילת. יש בי אהבה מושרשת לעיר הזו. עוד מימי מלחמת המפרץ, שמצאתי את עצמי, זאטוט בין שלוש, מובל באישון לילה בתוך בוסטר מהבית בפ"ת למלון הים האדום באילת. אילת מסמלת בעיני חופש, רוגע וחיפוש אחר ההנאה והריגוש הבא. אני פוסע אל מחוץ לשדה, חולף על פני שתי מסועות מלאות תיקים מלאים בחפצים אישיים של מלא אנשים, מכין שתי אצבעות לשריקה א-לה דון דרייפר בשדרות מדיסון בניו יורק כדי לתפוס מונית, עד שבזווית העין אני מזהה משהו מאד מוכר.

השם שלי. על שלט. שמישהו אשכרה מחזיק ועומד ומחכה. לי. כמו הסינים האלו שתמיד מישהו מחכה להם בשדה תעופה ואתה תוהה לעצמך 'כמה מסובך כבר לזהות סיני בין גדודי ישראלים?'. אני פונה לבחור שמתייבש שם בשמש ואומר לו שאפשר לצאת לדרך. הוא לוקח ממני את התיקים ומעמיס אותם לרכב מנהלים מפואר. מאלה שהמושבים שלו גורמים לך לחייך מרוב הנאה ולהתייסר בו זמנית על הרכב המג'ייף שאת נוהגת בו בדר"כ. מסתבר שכל הטררם לא היה בשבילי, ובהרודס ויטאליס יש נוהל קבוע בו מגיעים לאסוף את אורחי המלון מהשדה (לפחות שהיה עומד עם איזה זיקוק או מעיף מפיות באוויר. אני אורח כבוד לא?)

חדר האוכל של הרודס ויטאליס (צילום: אתר הרודס)

כבר מפתח המלון אני יכול להבחין כי ההשקעה בפרטים הקטנים ניכרת בהחלט. בדלפק הקבלה תלוי שילוט המבהיר את נהלי המלון: ללא פלאפונים, ללא עישון, ללא ילדים. ללא פלאפונים?! נשמע לי הזוי פתאום באמצע החיים להתחיל להשתמש בשתי ידיים, וגרוע מכך – לדחות סיפוקים. פקידת הקבלה מסבירה שהשהות במלון נועדה להירגע ולהתנתק משגרת היום-יום. שתגיד את זה למערכת און לייף.

לי זה נשמע מאד מפתה כל הסיפור. 24 שעות של רגיעה מוחלטת. אני בכלל בנוי לזה? עוד לא הספקתי לענות לעצמי על השאלה ואישה מרשימה מופיעה מולי ומציגה עצמה כגאלה, מנהלת ההרודס ויטאליס. בזמן שמכינים לי את החדר היא אומרת, אני מוזמן לאכול איתה ארוחת בוקר (ספוילר: רק אני אכלתי). טיפ חשוב: גם לאחר שארוחת הבוקר מסתיימת, חדר האוכל פתוח ומציע מגוון טאפאסים עד סמוך לארוחת הערב. אנחנו עולים במדרגות קומה, ומגיעים לחלל רחב בו מוגשים מגוון סוגי גבינות, סלטים, קישים, פסטות ועוד מיני כל טוב שהעלו בי תהיות אודות רמת האיפוק והנימוס אותן אני נדרש להציג בסיטואציה. אמנם מדובר בארוחת בוקר על בסיס בופה, אך כשמתיישבים מגיעה מלצרית ולוקחת הזמנה לקפה וחביתה

צלחת אחת מיני רבות. ארוחת הבוקר במלון

לא רק גאלה עברה שדרוג, אלא גם הויטאליס עצמו, שהושק מחדש בהשקעה של 7 מיליון ?, שזה בעצם אומר להחליף את כל החדרים ולבנות עוד 6 חדרי קונספט שלא קיימים באף מלון אחר (סוויטות הגשם). אה, ואני הולך לישון באחד מהם. מארוחת הבוקר המפוצצת, המשכנו אני וגאלה לכיוון החדר החדש שלי. אני כבר מדמיין איך זה לישון על 7 מיליון ?, כשאני נתקל בפנים מוכרות אך לא ברור לי מעין. "זו מאיה קליין, הזוכה של משחקי השף. היא השפית של מסעדת ה-'לורנס' שלנו". ואני הייתי בטוח שעשינו פעם טראק יחד.

ספה, קערת פירות, גרנולה ושוקולדים. הוודקה במקפיא

אנו מגיעים לקומה 12 ומביטים בדלת עץ ענקית בצבע ירוק בקבוק. אני פוסע פנימה ומגלה חדר שיש בו הכל. ממה להתחיל? מיטת קינג סייז ענקית, מרפסת שמש עם נוף לבריכה, סלון ישיבה עם צלחת פירות שאף אחד, באף מצב לא יכול לסיים. לעולם. מכונת אספרסו, בקבוק יין ובקבוק וודקה, ואני בטוח שוכח דברים. אל תטעו, חדר האמבטיה הוא השוס האמיתי בחדר – חלל מואר בצבעים משתנים, פרקט, עצי אקליפטוס שמטפסים על הקירות, ג'קוזי ענקי שיכול להכיל הרבה יותר מזוג, טלוויזיה בתוך המראה, אם לרגע משעמם לי, ומקלחון. טוב, מקלחון זה אנדר סטייטמנט לדבר הזה. אזור מוקף חלונות זכוכית, שני ראשי דוש ענקיים ופינת ישיבה. כן. הכל בתוך ה"מקלחון" הזה.

ללכת לישון באפריקה ולהתעורר באירופה. ככה המיטה הזו גדולה

לא רע, הא?

המקלחת בשעות הערב. להתקלח ביער קסום

מכאן התכנון הוא כמובן הבריכה. אחרי כמה זמן היא קצת מיצתה את עצמה (החום הפיל זבובים לרצפה) אז עברתי לחוף הפרטי של הרודס, מרחק דקה הליכה מלובי המלון. לאחר הרבה מאד בטן-גב, תהיתי מה ניתן לעשות בטיפות האנרגיה האחרונות שנותרו בי. ומהי דרך טובה יותר לסחוט אותן מאשר להתאמן בחדר הכושר של המלון? חדר הכושר ממש אחלה, עד שאיבדתי לרגע תחושת זמן. ממש בסט האחרון של האימון, האויב המר ביותר שלי החליט להופיע. אני מביט בנייד, הצג מראה את השעה 15:45. בעוד רבע שעה יש לך מסאז' בהרודס ספא. שיט, רק לא זה.

רגע לפני שהחום הכניע אותי וזינקתי לבריכה

מקלחת מהירה ובלי יותר מדי זמן לנשום, אני מגיע לספא שבקומת הלובי, לקבלת עיסוי "אספרסו שוקולה". הספא מתהדר בכ-60 טיפולי עיסוי וטיפוח לנשים וגברים והינו אבן נגף במקום. עיסוי האספרסו שוקולה בנוי משלושה חלקים: עיסוי גוף בן 40 דקות, פילינג קפה טחון לניקוי העור. לאחר שני אלו נכנסים למקלחת קצרה – רגע לפני שמגיע החלק הכי מדליק של העיסוי. אני יוצא מהמקלחת, נשכב לאחר העיסוי בחזרה על המיטה, מבסוט מהחיים שלי ובטוח שפענחתי את הסוד לאושר. המאסז'יסטית יוצאת מהחדר ליד עם גיגית מלאה שוקולד מריר 70%. במצב נוזל. חם. ומתחילה למרוח אותי בו. למען האמת, תחושה קצת מוזרה.. אישה שאתה לא מכיר, מורחת אותך בשוקולד חם, כשאתה כמעט לחלוטין ערום. טוב זה לא החלק המוזר. החלק המוזר התחיל כשהיא עטפה אותי בניילון ויצאה מהחדר. אני לא יודע אם הייתי אמור להילחץ או להירדם, אבל באותם רגעים כבר הבנתי לבד מה הולך לקרות. אני חשבתי שאצליח להתחמק, שאני בלתי מנוצח ושהחוק לא חל עלי. אני מתעורר, תמונות של קורבנות תלויות על הקירות סביבי ודקסטר עומד מעלי עם סכין ושואל אם אני מצטער. בחיי שאני מצטער.

איכשהו צריך להוריד את ארוחת הבוקר המטורפת ההיא

אחרי 40 דקות של שינה טרופה התעוררתי – אם אני הולך למות, איך לעזאזל אני כ"כ רגוע!?. המאסז'יסטית נכנסת לחדר חזרה כשהבינה שהתעוררתי, והחלה לקלף מעלי את הניילונים. היא אומרת שהריח של השוקולד לא ירד ממני במקלחת, וכדאי שאתרגל להריח כמו "אקס שוקולד" ביממה הקרובה. דווקא מתאים לי.

מאז גיל 3 לא הייתי מרוח בכ"כ הרבה שוקולד. סבתא עדיין לא סולחת שגיליתי את המחבוא

אחרי המקלחת החלטתי לפנק את עצמי עוד טיפה, אם אני כבר בספא של המלון. קצת ג'קוזי, קצת מסאז' מבריכת המפלים שמתופפת לך על הגב ומשחררת כל חלק תפוס, קצת סאונה יבשה וקצת בריכה קרה כדי להרגיע את הגוף. יותר מושלם מזה יש רק ב"מקלחון" שלי בחדר.

זו לא בריכה, זה ג'קוזי

כשאני חצי מרחף מהטיפול שעברתי, אני מדלג לעבר מסעדת השף במלון. בחרתי בארוחת טעימות, בה הגישו בין היתר שתי מנות קרפצ'יו מהטעימות שאכלתי בחיי, פילה בקר מושלם ולקינוח גלידת חלבה שהצליחה למלא גם את קיבת הקינוחים שלי. גם תפריט האלכוהול לא אכזב, והיה בערך כל סוג אלכוהול שתהיתי לגביו. וזה עדיין לא מנע ממני להזמין וודקה.

לסיכום, אפשר לתאר את חוויית השהייה בהרודס ויטאליס כמרגיעה ובעיקר מהנה. אתם מוזמנים להציץ בעצמכם

בריכת המפלים, חוויה בפני עצמה