רגע לפני שמסיבות הסיום נגמרות
"מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה.
מתנות קטנות מישהו שלח לי
מתנות קטנות
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש
מה עוד אפשר כבר לבקש"
רמי קליינשטיין, מילים - נועם חורב
אני מודה, אני פריקית של מסיבות סיום. משוגעת על זה. אני מחכה למסיבה, מתרגשת עם הקטנים, מתרצה בשמחה כשמבקשים ממני להתאמן איתם על הריקוד, לשמוע את השיר, כשהם רוצים ללמד אותי את התנועות.
הנה מסתיים לו חודש יוני ועימו מבול של מסיבות סיום. לכיתה, לחוג, לסדנא, לקבוצה. סיבה למסיבה.
הגור הקטן כבר קצת פחות קטן וכיתה א' כבר ממש מעבר לפינה. אמא'לה... האפרוח שלי כבר עולה לכיתה א'? מה באמת? אתם רציניים? אין איזה בלבול שם? תבדקו שוב. אתם בטוחים? אבל הוא עוד קטן כזה...
והנה הוא עומד שם, עם כל החברים שלו. והוא חגיגי כל כך, מרוגש כל כך, שוכח מדי פעם ומרוב התרגשות את התנועות של הריקוד עליו התאמן כל כך הרבה בבית. והוא שר עם כולם, יודע את כל המילים בעל פה..
הי, גור קטן, אמא כאן. אבל הוא לא מסתכל לעברי. הוא מרוכז כל כך בגננת שמראה את התנועות, בילדים שרוקדים לצידו. זה שלו, זה רק שלו עכשיו. הגור הקטן עומד שם. נפרד. בעולמו שלו. הגוף דרוך, כיאה לגודל המעמד.
ומאחורי המילים מסתתרת התחלה חדשה, ארוזה באריזת מתנה נוצצת. הגור הזה מתחיל את דרכו בעולם האמיתי. כמה לא פשוט. כמה התמודדויות. ימים טובים ופחות טובים. רגעים של למעלה ושל למטה. גדל ציפורניים, גור קטן, אין לך ברירה. מה אבקש בשבילך, ילד שלי? את הכוח לקבל את מה שאין, את מה שיש, ממש כמו בשיר אותו שרות השפתיים הקטנות מבלי להבין לגמרי את משמעות המילים. רסיסים של כוונה, עיגולים של אמונה.
מתוך arthutmurray.co.il
יום לפני כן, עומדת אחותו על במה בהצגת הסיום של סדנת התיאטרון. היא ניצבת שם, הקטנה שלי, זו שרק לפני רגע למדה לדבר, זקופה, גאה, מישירה מבט לעבר הקהל ובאופן טבעי כל כך נכנסת לתוך התפקיד, מחליפה הבעה בהבעה. היא צוחקת, היא מפוחדת, היא כועסת. וטוב לה כל כך. אני רואה את מבטי ההתפעלות סביב. הי, גורה קטנה, אמא כאן. היא לא מסתכלת.
זה רק שלה עכשיו.
"מה שמתם לה בחלב?", שואלת אותי מנחת הסדנא. הנסיכה מביטה בה מרוצה, חיוך מאוזן לאוזן. והעיניים, העיניים אומרות הכול. הילדה שלי נמצאת על הבמה כאילו נולדה שם. החלום שלי, אמא, היא אומרת, הוא להופיע על במה.
מתוך leobaeck.co.il
ואני יושבת בקהל. מביטה. שקטה. והלב, אף אחד לא הכין אותי לבליל הרגשות המטורף הזה שמעוררים בי הגורים שלי. אני לא ידעתי. זו לא גאווה, זו לא שמחה, זו לא התרגשות, זה תמהיל מטורף של רגשות שמתפוצץ לי בתוך הלב עכשיו כמו זיקוקים בלתי נגמרים. הנה עומד שם הגור שלי. גדול כזה, בעיניים בורקות. על פסגת העולם. הלב מתקשה לשאת את הכול, הכול גולש ואני לא יכולה להכיל. הדמעות יורדות לבד.
"השמש כמו הדאגות לאט נמחקת
מנגינות פשוטות זוחלות מהחלון
ושום סערה כבר לא תסתיר פה את השקט"
והנה מתחילה עוד דרך חדשה, עוד נתיב, עוד צעד. ועוד אחד. הימים חולפים והילדים שלי גדלים. אני נושמת איתם ואותם. הולכת לצידם, לעיתים הם שומטים את ידי, לעיתים הם נאחזים בה חזק. אבל אני תמיד שם.
ואלו, אלו המתנות הקטנות שלי. ומה באמת עוד אפשר כבר לבקש.





React to WordPress