"להיות דוגמנית", נדמה שזה מאפשר לך להרגיש יפה. אצלי, חייבת לומר, זה היה אחרת. דווקא בשנים הראשונות של הדוגמנות, סביב גיל עשרים, הרגשתי פחות טוב עם הגוף שלי. זה נבע מהעובדה שכל הזמן שמעתי סביבי הערות, שאני לא מספיק גבוהה או לא מספיק רזה – תמיד היה משהו אצלי, שהוא לא מספיק.  

 

עוד באון לייף:

 

זה לא שלפני כן הרגשתי יפה, הייתי הילדה הכי רזה בכיתה וזה ממש לא היה להיט. כנראה לא נולדתי לתקופה הנכונה למראה שלי, כי זה לא היה אופנתי להיות רזה כמו שזה אופנתי היום. בסביבה שלי היו כאלה שירדו עלי שאני רזה מידי ואני הרגשתי כמו שלד.

 

מתוך קולקציית הקיץ של רונן חן. צילום: אלון שרפנסקי

 

בבית שלי כולם היום רזים ולא התעסקו הרבה במראה החיצוני, זה עזר לי להעביר את שנות הילדות בלי מודעות והתייחסות משמעותית למראה שלי. העיסוק במראה חיצוני הגיע בשלב מאוחר יחסית בחיי. כן אמרו לי שאני יפה - אבל אז מה? עד שהתחלתי לדגמן לא הייתה לכך הרבה חשיבות. נדמה לי, שזה היה לא רק בבית שלי, אלא הייתה אז פחות מודעות למראה לעומת העיסוק האובססיבי שיש היום.

 

תשכחו מבגד ים

יש לי זיכרון מהעבר, כדוגמנית צעירה, בחרו בי לפרסומת בחו"ל, שבה הייתי אמורה להצטלם בעירום, אמנם עם תחתונים אך בכל זאת לחשוף את הגוף. הייתי מאד לחוצה מהעניין, היה לי קושי אמיתי להתערטל, לא הרגשתי נוח עם הגוף שלי. ברור לי שהיום הייתי עושה את זה יותר בקלות וזה לגמרי קשור לגיל שלי, להתבגרות שלי, לכוח שיש לי היום ובעיקר לקבלה העצמית שלי. הייתי צעירה ופשוט לא יכולתי להתמודד עם המחשבה על זה ובסופו של דבר ביטלתי את ההשתתפות שלי בפרסומת.

 

בשבילי אפילו ללכת עם בגד ים זה היה להרגיש חשופה, כמעט עירומה. אני חושבת שאין אישה שאין לה אישיו עם בגד ים. לי בנוסף יש את הפחד, שצלם פפראצי יצלם אותי כשבדיוק הבגד ים זז ויראו לי. זה נכון שאני רזה אבל עדיין, בבגד ים, כשהגוף לגמרי חשוף, רואים הכל וזה לא נעים. אני לא אוותר בגלל זה על ללכת לים ולבריכה בבגד ים ולבלות עם המשפחה שלי. אני מאד מודעת לכך שאני אמא וזה לגמרי בסדר שהגוף השתנה – זה לא יכול להיות אחרת.

 

גולדמן, פרזנטורית של המעצב רונן חן, מתוך קולקציית הקיץ, צילום: אלון שרפנסקי

 

תראו, הנה כפות הרגליים שלי

אחד הדברים שלא העזתי לעשות עד שהגעתי לצבא זה ללכת עם סנדלים. זה נשמע, אני מניחה, לגמרי אבסורד, העניין הזה שהיה לי עם כפות הרגליים. הן נראו לי ארוכות מידי וצרות מידי והרגשתי שאני נראית כמו ברווז. בשלב מסוים משהו השתחרר אצלי ואמרתי לעצמי יאללה נו, מה יכול להיות?! מאז אני רק מחכה לקיץ כדי להוריד את הגרביים ולשחרר את הרגליים לאוויר העולם.

 

ברור שמשהו השתנה אצלי עם השנים והעיסוק במראה הוא חלק מהעבודה שלי והחיים שלי. לא היה לי קל בהיריון לעלות במשקל ולרדת ואז שוב לעבור את כל התהליך הזה. מצד שני היום אני מקבלת את עצמי כמו שאני, מבינה שהגוף משתנה ואין לי ציפייה שהגוף שלי יראה כמו גוף של נערה. חשוב לי לשמור על עצמי בריאה, לאכול נכון ולעשות ספורט, ברור.

 

אף פעם לא הייתי גנדרנית ואני מתוודה שעד שהכרתי את אורי בן הזוג שלי, לא הייתה לי אפילו שמלה אחת בארון. משהו בחיבור ביני לבינו גרם לי לקנות שמלות, היום יש לי גרדרובה עשירה בשמלות, זה כל כך נשי ויפה שקשה לי להבין למה בחרתי עד אז להיות בחורה של מכנסיים. אולי זה קשור לזה שבעבר לא אהבתי להתבלט והיום אני בשלב טוב יותר ואני מוכנה להעיז יותר, לשים צבעים פחות רגועים ואפילו זוהרים, לעלות על עקבים וכמובן שמלות וסנדלים. ההעזה שלי קשורה להתבגרות, ללמוד לשים את הפחדים בצד, לקבל את המראה שלי כמו שהוא ולהבין שהכול בסדר אצלי.