גם גברים מזדהים עם אלמה דישי
בכל הקרקס התקשורתי סביב סוגיית אלמה דישי כפרזנטורית החדשה של חברת הלבשה תחתונה עלו קולות לכאן ולכאן. חלקן הניכר על ידי נשים וקצתן על ידי גברים, אבל אף לא קול אחד התייחס לפיל שבחדר. כל הנושאים האלה שהן כביכול מנת חלקם של הנשים קיים באותה מידה ואולי לעיתים אפילו אף יותר- אצל גברים. כן,כן, אולי תתפלאו לשמוע אבל גם הדימוי הגברי היום הוא של חתיך-על עם קוביות ומסת שומן של אתלט מקצועי פחות או יותר. ואני לא מדבר על דוגמנים. שחקנים, מגישים ואפילו שרים (ראה מקרה שי פירון) נמדדים על מראה חיצוני. במקום לשווק אורח חיים בריא משווקים לנו גופות על-אנושיים שאם נצום שבועיים ונתאמן כל יום- אולי נגיע להראות כמוהם. אולי.
המצחיק הוא שבבסיס הסדרה "איש חשוב מאד" מסופר סיפורו של יהודה לוי שסובל מבעיית משקל שמובילה אותו להפרעות אכילה קשות. בסצנת המאנצ'יז הקלאסית שלו יהודה מאביס את עצמו כמות אוכל בהרכבים שונים ומשונים. אבל שיא הסצנה היא מעבר למאנצ' רגעי. הוא לועס את האוכל כאילו הוא בעבודה. מכריח את עצמו לבלוע עוד קצת. הענשה עצמית על ידי אוכל. וישקרו לכם הגברים אם יגידו שלא חוו כזו חוויה לפחות פעם בחיים. כולנו, כולל אותי, מודעים לרקמת השומן שמקיפה את הריבועים הנסתרים שלנו בבטן. גם אני עולה מדי פעם על המשקל ומפנטז על המשקל שהייתי בו בפעם הזו או האחרת לפני כך וכך שנים. גם לי יש ג'ינס שכבר שנים שוכב בארון ומחכה ליום המופלא בו אאבד עניין באוכל ואשיל איזה עשרה קילו סתם כך. גם המסוקסים שבגברים שאני מכיר מתעסקים בזה שהם חייבים לשמור ולאכול פחות ולשרוף יותר קלוריות. גם אלה עם הריבועים. זה לא פוסח על אף אחד.
נחזור רגע לבסיס הסיפור- אני אישית חושב שהבעייתיות הגדולה של אנשים עם הגברת דישי, שהיא בעייני שחקנית מחוננת ואדם מעניין ואמיץ, היא שהיא דווקא לא נופלת על הקטגוריה של ה"שמנה". יש שחקניות שחיות במשבצת הזו. גם אצלנו הגברים. חברי היקר ושחקן מחונן בפני עצמו דביר בנדק בנה את עצמו דרך המבנה הרחב שלו. הוא נסק כמו מטאור מתפקיד לתפקיד ועכשיו שרזה מלא (ממש מלא) לאנשים לא ממש אכפת. גם איציק כהן האגדי עשה את אותה דרך. יש כמה נשים בארץ ובעולם שעשו קריירה מהעובדה שהן גדולות ממדים. דווקא ה"שמנות" לא מלחיצות את האנשים. הן יודעות את מקומן. הן מצחיקות. חמימות. אוכלות בשביל כולנו...
אבל אלמה היא לא פה ולא פה. היא 90% מאתנו, לא ב5% הבלתי נורמאליים שנראים כמו אלים ולא ב5% שכבר קוראים להם שמנים. כשהיא פתאום באור הזרקורים ועוד מדגמנת לבני נשים- זה מטריד אנשים. מאד.
ואני דווקא בעד האיזון הזה. גם בעולם הגברי. שחקנים או דוגמנים עם כירסונת קטנה דווקא ישלחו מסר של "זה בסדר לא להראות כמו פסל יווני קלאסי". ברור שלא צריך להגזים לצד השני, אבל רובנו במקום טוב באמצע. אמנם לא בדקתי, אבל אני בטוח שסטטיסטית יש הרבה מאד ילדים ונערים שסובלים מדימוי גופני לוקה בגלל המציאות של היום, והדבר הולך ומקצין. פעם שחקני כדורגל נראו כמו ספורטאים "נורמליים", לדוגמא. היום שחקן כדורגל מציג גוף של דוגמן תחתונים. יכול להיות מעניין לראות מישהו "רגיל" (או פשוט כמו שגורי הציג בטייק אוף על "איש חשוב מאד")מדגמן הלבשה תחתונה. זו גם אופציה שיכולה לפתוח לי קריירה חדשה בתור דוגמן תחתונים...
אני חושב שכולנו, גברים ונשים כאחד, צריכים לחשוב על דימוי הגוף שאנחנו רוצים להעביר הלאה לדורות הבאים, גם אם אנחנו תקועים בתוך הדימוי שגדלנו עליו. ככה זה. אבל הם, הדור הבא, יכולים להבין שצריך לאכול נכון, לעשות ספורט ולהיות שמחים שהם בריאים ולא להתבאס בגלל קצת בטנונת קטנה או עודף קטן.





React to WordPress