מה רוצה מנכ"לית קודאק מהעובדות שלה?
התבטאות אומללה מאוד הייתה השבוע למנכ"לית מרכז הפיתוח של קודאק בישראל, עינב אהרוני יונס ("קודאק ממציאה את עצמה מחדש", רונית דומקה, מרקרוויק, 19/12)
"אנחנו סביבה תומכת נשים" אמרה המנכ"לית הגאה "נשים יכולות לצאת מהעבודה ב-16:00, לקחת את הילדים מהגן, ואחרי שהם הולכים לישון להמשיך ולעבוד ולנהל, נגיד, שיחת ועידה עם ארצות הברית. זה לא משנה אם את עובדת מהבית כי הילד חולה, או אם את בסינגפור, כל עוד מתקשרים בצורה פתוחה".
עוד באון לייף:
אהרוני-יונס התכוונה, מן הסתם, לטוב. היא רצתה להגיד שמרכז הפיתוח שהיא מנהלת בישראל הוא סביבת עבודה גמישה, כזו שלא מתגמלת על פי מספר שעות השהייה במשרד, אלא על פי ביצועים, לכן אין חשיבות למקום ממנו נעשית העבודה. מעשית היא חשפה, שוב, איך נשים יורות לעצמן ברגל. "הסופרוומן עוד כאן", אומרת לנו אישה שמנהלת 300 עובדים בחברת הייטק, היא תעבוד, היא תלד, היא תטפל. אהרוני-יונס, למרבה המבוכה, לא עוצרת לרגע לשאול שאלה כמעט טריוויאלית בעולם עבודה מודרני באמת: איפה לעזאזל האבא? למה הוא לא נשאר בבית עם הילד החולה?
בישראל המסורתית רק 5% מכלל האוכלוסייה הן נשים חד הוריות, כאלה שאם יש להן ילדים, הן באמת צריכות לעבוד בבוקר, לאסוף אותם בארבע, ואולי להמשיך לעבוד גם בלילות בשיחות ועידה, אבל לרוב המוחץ של הילדים יש גם אבא, לפעמים אפילו שניים. בניגוד לאישה, כך לתפיסת המנכלית, הגבר-האבא, דווקא לא צריך לעצור יום עבודה. הייתם פעם בגן שעשועים בחמש אחרי הצהריים, וגיליתם יותר משני אבות, שהתגרשו לא מזמן ואין להם ברירה? בשנת 2014, מאה שנים אחרי המהפכה, האמא היא זו שצריכה לאוץ- לרוץ אל הגן.
תגידו – סמנטיקה. אני אומרת – תפיסת עולם. נשים, גם מנכ"ליות בתחומים טכנולוגיים שהיו עד לא מזמן גבריים לעילא, עוד לא הפנימו עקרונות בסיסיים של פמיניזם. שוב ושוב הן נכנעות לציפייה החברתית הקובעת שנשים יכולות להוסיף לעצמן עוד ועוד תפקידים (מנכ"לית, אמא לשלושה, מכינה את העוגות הכי טובות בעולם) ולעשות הכל לבד. אישה היא העבד של העולם, גם כשהיא בכירה בהייטק.
בעולם בו גברים כבר מזמן לא מעשנים מחוץ לחדר הלידה, חייבות נשים להשיל מעצמן את הצורך לרצות, ולוותר בשמחה על תפקיד האישה המושלמת, תוך שהן מתעקשות לתת לגבר המושלם למלא את חלקו.
"הורות שוויונית" קוראים לזה, כזו שמכירה בצורך של אבות ואימהות לגדל בית וקריירה במקביל.
לו הייתה מנכ"לית קודאק מכירה את המושג, לא הייתה מעזה לדבר רק על ה"נשים שיכולות לצאת בארבע", היא הייתה מדברת ה"הורים שיכולים לעבוד מהבית גם כשהילד חולה". לא בתור צ'ופר חלילה, כתפיסת עולם.
לפעמים נשים הן האויבות הגדולות ביותר של הניסיון הנשי לחיות חיים נורמליים. כמנהלת מצליחה, כאישה, וכמעסיקה, ראוי שעינב אהרוני יונס תזכור דבר אחד: הסופרוומן מתה (מעייפות). תנו לאבא להיות אבא.





React to WordPress