מאת: רוויטל מדר

הרשת געשה בשבוע האחרון סביב הטיימינג שבו אורלי וילנאי וגיא מרוז הודיעו על הפיכתם למשפחת אומנה בתוכנית הבוקר שלהם. מרוב ביקורת על כך שהעיתוי היה בסמוך לפיגוע שהתרחש בתל אביב, שום ביקורת לא הופנתה לעצם העניין: הפיכתם של וילנאי ומרוז למשפחת אומנה. אציין כבר עכשיו, שאני לא חושבת שמרוז ווילנאי הוציאו את ההודעה למרות שידעו על הפיגוע. הטעם הרע שעלה מהשידור שלהם באותו יום, היה ככל הנראה לא יותר ממקרי. 

 

עוד באון לייף:

 

 

אורלי וגיא בשירות האנס משה קצב

אורלי וגיא חזרו לפרשת משה קצב, אבל לא נתנו לעובדה שהנשיא לשעבר הורשע להפריע להם 

 

לטור המלא

 

באורח מקרי, גם כן, וילנאי ומרוז ממש לאחרונה הפגינו טיפול פוגעני ומבזה באלימות מינית כלפי נשים - נושא שקרוב ללבי; ובסמיכות לכך החלו לגעת בנושא אחר שקרוב ללבי - הוצאת ילדים מביתם על ידי הרווחה. כך שרק יד המקרה היא שהובילה לשני טורים עוקבים שעוסקים בזוג הטלוויזיוני. אז מה הבעיה עם העובדה שוילנאי ומרוז הפכו למשפחת אומנה? בשביל לענות על כך, צריך לחזור לעונה השנייה של "מחוברים פלוס" שהסתיימה זה מכבר. 

 

בעונה זו היינו עדות לניסיונות חוזרים ונשנים מצד מרוז-וילנאי להביא ילד לעולם. ניסיונות אלה עלו בתוהו. כמו כן, לאור גילו של מרוז, גם אימוץ לא עמד על הפרק. עקב כך החליט הזוג להפוך למשפחת אומנה. כך נחשפנו לחלקי התהליך שבמסגרתו זוג יכול להימצא ראוי או לא לאומנה על ידי עמותת ?אור לשלום? שממומנת על ידי הרווחה, למטרת איתור משפחות אומנה. משפחת אומנה היא פיתרון זמני לילד או ילדה שהרווחה טוענת על הוריו שאינם כשירים לגדלו. פועלה של משפחת האומנה אמור להגיע לקיצו, כאשר ההורים הללו ימצאו על ידי הרווחה ככשירים בשנית. כך לפחות הדברים אמורים להיות. 

 

במדינת ישראל, שנמצאת במקום הראשון בהוצאת ילדים מביתם במערב, אחת מתקנות הרווחה אומרות שילד רך בשנים (כמו זה שהועבר לידי מרוז ווילנאי) יועבר למשפחת אומנה, באם ישנו אפיק לאימוץ עבורו בתוך משפחת האומנה. כלומר, רק אם הורי האומנה יכולים גם לאמץ אותו. כיצד קרה, אם כן, שמרוז ווילנאי נמצאו כשירים כמשפחת אומנה? הלוא לאור גילו של מרוז, הם לא יכולים לאמץ ילד בישראל. לרווחה ולעמותת ?אור לשלום? התשובות. 

 

אבל כאן לא תמו הבעיות, ו/או השאלות שיש להפנות לרווחה וכל מי שפועל מטעמה. בפגישות המתועדות ב?מחוברים פלוס? אנו רואות כיצד וילנאי ומרוז מציירים תמונה של בית שוקק חיים עם בישולים, לקראת בואה של העובדת הסוציאלית. עוד אנו רואות כיצד העובדת הסוציאלית מתריעה בפניהם שאומנה זה פיתרון זמני, וכי הם צריכים להיות מוכנים לאפשרות שהילד ילקח מהם, כשהוריו ימצאו כשירים לגידולו. לנוכח זאת מרוז מסביר שהם רוצים שהילד יבוא לכמה שיותר זמן, ושהם ילחמו בהורים הביולוגיים של הילד ככל שיעמוד להם.

 

יש לציין שמרוז מסביר את המלחמה שאליה הם מוכנים לצאת אל מול ההורים הביולוגיים בכך שהוא חושב על טובת הילד - מושג מפתח של הרווחה. בעזרת מושג זה הרווחה עושה שימוש חוזר ונשנה כדי להוכיח שהיא פועלת רק מתוך מחשבה על הילד, ולא מתוך מניעים כלכליים, כמו הנעת המנועים המשומנים שלה. אין פלא שמרוז אימץ מהר מאוד את המושג, שעליו כתבה באופן נרחב ד?ר מילי מאסס בספרה ?בשם טובת הילד? (הוצאת רסלינג).

 

יש מקום לתהות כיצד זה שטובת הילד היא שעומדת לנוכח עיניהן של הרווחה, עת הן מפנות ילד למשפחת אומנה שיותר משהיא רוצה לסייע לילד, מוצאת באומנה פיתרון למאוויהם של הזוג וילנאי ומרוז לילד (זאת אגב כשלכל אחד מהם יש ילדים משל עצמו). כמו כן, לאור העובדה שמרוז ווילנאי חושפים בפנינו כי העובדת הסוציאלית שפגשה אותם אמרה כי מרוז אינו רגשי מספיק, יש לתהות מה הם הקריטריונים של עמותת ?אור לשלום?. גם העובדה שוילנאי אומרת, קבל עם ועדה, שהיא עונה לעובדת הסוציאלית את שהיא חושבת שמצפים ממנה, לא הפכה אותם ללא כשירים בעיניה.

 

שיהיה ברור, אני לא באה לצדד ברווחה, ו/או בתהליך שבמהלכו הם בוחנים מסוגלות הורית. למעשה, דווקא המבחנים הראשונים שעברו מרוז ווילנאי, חשפו בפנינו עולם ארכאי, שבו כל דיכפין בר דעת, יכול לעבור את השלב הראשון במיונים של משפחות לאומנה. בין השאלות שעליהן נדרשו לענות: ?אם הילד שלך עם חום, האם תיקח אותו לרופא או לא??.

 

כמו כן, גם הגמישות שהופגנה כלפי וילנאי ומרוז, ושאינה מנת חלקן של האימהות וההורים שמהם הרווחה מוציאה ילדים לאומנה/אימוץ/פנימיות, צרמה לכל מי ששמעה מאם איזו מסכת עינויים היא עוברת על ידי עובדות סוציאליות שכל עניינן לאסוף עליה מידע שלילי לטובת תסקיר שיבטא את אי-כשירותה של האם. מאסס מדגימה שוב ושוב בספרה איך תגובות טבעיות, כמו כעס על כך שלא נותנים לאם לראות את בנה, הופכות לנקודות שליליות בתסקיר שמוגש על האם. מרוז ווילנאי זוכים לערער על עצם התקפות של השאלות שהם נשאלים עליהם, אך זה לא הופך אותם לבעייתיים בעיניה של העובדת הסוציאלית.

 

זה כן, אגב, כמו שמצהיר מרוז עצמו, גורם לו לפקפק בעצמו ובהורות שהעניק לילדיו האחרים. אין להתפלא על כך. אחרי ככלות הכל, כשהרווחה מוציאה ילד מביתו, ולעתים מעבירה אותו בהמשך לאימוץ, היא מערערת את האם ו/או את ההורים שוב ושוב, וגורמת להם לפקפק ביכולות של עצמם. התקווה היא שבסוף ההורים יאמינו למה שנאמר להם, ואז הרווחה תוכל לסיים את התהליך, ולהוציא את הילד מחזקת הוריו לעד. זאת למרות שבמקרים רבים - רבים מדי - שיקום של האם ו/או של ההורים, היה יכול להחזיר את הילד לחיק משפחתו הביולוגית, ואולי אף לחסוך ממנו את הטראומה שכרוכה בהוצאתו מבית הוריו. אבל לצערנו כל משאביה של הרווחה מנותבים היום להוצאת הילדים מביתם, ואין תקציבים לשיקום ההורים.

 

עלינו לשאול את עצמנו היטב, כיצד קורה שעמותת ?אור לשלום?, ובמובן זה הרווחה, מוצאים לנכון להעביר ילד להורי אומנה כשהם מעידים על מרוז שאינו רגשי דיו? כיצד קורה שעבור מרוז ווילנאי העובדה שהם לא מהווים אפיק לאימוץ, אינו מהווה בעיה, למרות שאלה התקנות שלהם? וכיצד יכול להיות שנכון להפוך זוג שרוצה שהילד יישאר אצלם לכמה שיותר זמן להורי אומנה? אומנה, זה פיתרון זמני, לא תחליף לאימוץ, לא תחליף למחסור רגשי שחש הזוג.

 

יש מקום לבקר את מרוז ווילנאי שלא בחלו בהחלטת עמותת ?אור לשלום?, למרות שהם יודעים שאינם עומדים בקריטריונים שקבעה הרווחה. אבל יותר מכך יש להפנות שאלות קשות ונוקבות אלה כלפי עמותת ?אור לשלום? ומשרד הרווחה. אשמח שיענו לי ראשית על השאלה, איך הדרישה לחיסיון על פרטי הילד, הוריו והורי האומנה, נשמרת כשכל מדינת ישראל יודעת מי הם הורי האומנה? והאם ניתן לאור פרסומם של הזוג, אכן לשמור על פרטיותו של ילד זה? באם אין להם תשובה לכך, יש לתהות, האם השמירה על פרטיותו של הילד, היא לא יותר מכלי בידי הרווחה לשמירה על האינטרסים שלה עצמה? כך הרי גם הורים שלא נעשה עמם צדק, לא יכולים לצעוק את צעקתם.

תגיות